פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל קאן 2015: סרט השואה המחריד אי פעם?

      האם "הבן של שאול" הצדיק את המוניטין כסרט מהפכני ביחס הקולנועי לשואה, ולמה רונית אלקבץ לא מוכנה לדבר על מירי רגב? סיקור מיוחד מפסטיבל קאן 2015

      פסטיבל קאן 2015: סרט השואה המחריד אי פעם?

      פסטיבל קאן רק יצא לדרך, וכבר אתמול (חמישי), ביום השני למהדורתו הנוכחית, שיחרר פצצה: הקרנת הבכורה העולמית לסרט ההונגרי "הבן של שאול", סיפורו של זונדרקומנדו באושוויץ המנסה להבטיח קבורה הולמת לבנו, שהוגדר בידי מנהלי האירוע ושאר יודעי דבר כמהפכה בהתייחסות הקולנועית לשואה, ובכלל כאחת היצירות המטלטלות שראה המסך הגדול בשנים האחרונות. לאחר כל בניית הציפיות הללו, נותר רק לחזות בעבודת הביכורים של לסלו נמץ ולראות אם היתה הצדקה למהומה.

      התשובה, כך התברר אמש, היא כן ולא. מצד אחד, בהתמודדתו עם זיכרון השואה, נמץ אכן מעז להציג גישה אמנותית שונה, לפחות ביחס למה שהורגלנו אליו בשנים האחרונות. בניגוד לנטייה של הקולנוע להפוך את הזוועות לקיטש או למהתלה, ההונגרי הצעיר בוחר במבט קר וחמור סבר, השם דגש על היומיומיות של מחנה ההשמדה, על הביורוקרטיה שלו, על כל אותם פרטים קטנים שהרכיבו את מנגנון ההרג. וכך, נדרשים הצופים לחוות קולנועית את הנורא מכל, בלי היכולת המתבקשת לברוח אל מחוזות הסנטימנטליות או האירוניה.

      כל זה מציב את "הבן של שאול" כתוספת בלתי נשכחת לעיסוק בשואה. ימי הזיכרון לא ייעלמו, ולוחות השידורים משוועים לחומרים טריים וראויים שמציעים נקודות מבט חדשות. מבחינה זו, עבודת הביכורים ההונגרית עומדת בציפיות, ואף שהיא יותר מדי מאתגרת ומעיקה מכדי שיהיה לה פוטנציאל מסחרי, אין ספק שעוד נראה אותה בהרבה פסטיבלים, סינמטקים, ימי עיון וכיוצא באלה.

      הבן של שאול (יח"צ)
      עוד נשמע עליו רבות. מתוך "הבן של שאול" (צילום: יח"צ)

      אך מחוץ להקשר של תרומתו לדיון בשואה, ומבחינה אמנותית טהורה, פסק הדין לגבי "הבן של שאול" פחות חד משמעי. יש בו כמה בעיות. למשל, אולי בניסיונו לתפוס את הקהל כבר מן הפתיחה, הסצנה המטלטלת שלו מגיעה כבר בדקות הראשונות - תיאור המתרחש ברגעים שלפני המתה בגזים. מכאן והלאה, אין לו כבר לאן להתפתח, והוא חוזר על עצמו, ונהיה מעיק ומחניק.

      נוסף לכך, אותו הניסיון להיפרע מכל קמצוץ של קיטש או סנטימנטליות מעניין וראוי להערכה, אך הקרירות וההתנכרות כה מוקצנות, עד שהסרט לא מצליח לרגש בשום שלב, וגם לא לעורר הזדהות עם הגיבור ומסעו לקבורת בנו. בסופו של דבר, התחושה היא כי כמו ברבות מן העבודות שקדמו לו, גם "הבן של שאול" הוא בסופו של דבר תרגיל אמנותי ומניפולציה חסרת נשמה - מסוג אחר כמובן, אבל עדיין תרגיל ומניפולציה.

      בסופו של יום, בקאן היטיבו לעשות כשכללו את הסרט במסגרת התחרות הרשמית. נמץ מגלה כאן כישרון וניצב כאחת ההבטחות הגדולות של העשייה המזרח-אירופאית, ועבודת ביכוריו תמנף את הבכורה בריביירה כדי לעשות רעש גם בפינות אחרות של הגלובוס.

      דבר אחד יעיד יותר מכל על התהודה הצפויה ל"בן של שאול": הקהל הידוע לשמצה בריביירה מפורסם בנטייתו לצאת באמצע מן האולם, לעיתים ממש במהרה, בכל פעם שהוא נתקל בעבודה קשה לעיכול. אמש, איש לא יצא. הסרט אינו יצירת מופת מושלמת, אבל לכל הפחות הוא מספק תשובה ברורה לשאלה אם ציבור שוחרי הקולנוע מוכן לגישה חדשה כלפי זיכרון השואה.

      היורד למעלה (יח"צ)
      עמד בציפיות? מתוך "היורד למעלה" (צילום: יח"צ)

      "הבן של שאול" הוא הפקה הונגרית למהדרין, אך נוסף לממד היהודי שמן הסתם נוכח בו, קיימת גם הנקודה הישראלית: נמץ פיתח אותו במסגרת חממת הקולנוע של בית הספר הירושלמי סם שפיגל, ובצוות השחקנים אפשר למצוא גם את אמיתי קידר.

      נקודה ישראלית נוספת הגיעה גם כן כבר בתחילת הפסטיבל: בכורה עולמית ל"היורד למעלה", גם הוא עבודת ביכורים, של אלעד קידן במקרה זה. הצעיר החיפאי הוא בן בית בריביירה: בשלהי העשור הקודם זכה בה "המנון", פרי עטו, בפרס לסרט הסטודנטים הטוב ביותר, עיטור שהבטיח לו לפי המסורת כי סרטו העלילתי הארוך הראשון יוקרן גם כן במסגרת האירוע היוקרתי, וכך אכן קרה אמש.

      גם לקראת "היורד למעלה" היו ציפיות, שכן "המנון" נחשב לאחד הסרטים הקצרים המקומיים היפים והמיוחדים אי פעם. קידן גילה בו קול צלול, אנושי ורגיש, והוא ממשיך לעשות זאת גם בפרי יבולו הארוך יותר. לא בלי צרימות, אך עם אהבה כובשת לעיר הולדתו חיפה, לאנשים באשר הם ובעיקר לדרך בה אמנות יכולה לספר על הקשר שבין אדם למקום.

      היורד למעלה (יח"צ)
      חשד מבוסס שזו חולצה מאסוס. איתי טיראן ב"היורד למעלה" (צילום: יח"צ)

      קידן מביא את האהבה הזו לידי ביטוי בסרט שיש בו דמויות ראשיות אך אין לו עלילה מוגדרת. הוא מוביל את גיבוריו, בגילומם של איתי טיראן ואורי קלאוזנר, או נכון יותר לומר שהם מובילים אותו, לאודיסיאה עירונית סוריאליסטית בכיכובם של שואבי אבק רובוטיים, רבי חובלים וסוסי צעצוע במרכזי קניות. כל אלה מעניקים יחדיו את התשובה לשאלה, מה היה קורה אם חנוך לוין היה עושה קולנוע ומביים אותו בחיפה.

      זו תשובה שמענג לגלותה, אך מעודן ושנון ככל שיהיה, אי אפשר להתעלם מכך שהסרט אינו אחיד ברמתו. יש בו רגעים קסומים ומבריקים, מלאי המצאה והשראה מופלאות ממש. ועם זאת, יש בו גם סצנות מתות, כאלה שאפשר אולי היה לנכש עוד בשלב עריכת התסריט.

      הערה נוספת, ולא שיפוטית: בהיותו כה צנוע, מוזר ונטול תגמולים, "היורד למעלה" נטול גם פוטנציאל מסחרי בארץ. סביר להניח שיעמוד בשורה אחת עם "ההתחלפות" של ערן קולירין (שגם בו, כמו פה, שיחקה שרון טל) כסרט שזכה לאהדת פסטיבלים עולמיים ומבקרים מקומיים, אך יתקשה למצוא את הקהל שלו בישראל. לא נראה שזה יפתיע או יאכזב את קידן, ואי אפשר שלא להעריך אותו: זכייתו בזמנו בקאן פתחה בפניו את כל הדלתות האפשריות, והוא היה יכול להשתמש בה כמנוף לצבירת תהילה מיידית אם היה בוחר בסוג עשייה המוני וקומוניקטיבי יותר, אך הוא בונה עצמו לאט, בשקט ובצנעה. כיאה לשם עבודת ביכוריו, אצלו גם ירידה היא לצורך עלייה.

      ראש מורם (יח"צ)
      על מי את עובדת? קתרין דנב ב"בראש מורם" (צילום: יח"צ)

      עוד לפני שני אלה, שלשום (רביעי), יצא הפסטיבל לדרך עם "בראש מורם". זו היתה בחירה מפתיעה כספתח, שכן את המשבצת הזו בדרך כלל מאיישות הפקות הוליוודיות נוצצות. הפעם, לאחר ש"גטסבי הגדול" ובעיקר "הנסיכה ממונקו" עוררו מבוכה כסרטי פתיחה, הלכו בריביירה על כיוון אחר ובחרו בדרמה צרפתית חברתית מחוספסת בשם "בראש מורם", בה מגלמת קתרין דנב שופטת בבית משפט לנוער, שמואילה בטובה ובחסדה לסייע לפרחח צעיר להשתקם. כפי שאמרה לי עורכת דין מקומית ביציאה מן האולם, היא בחיים לא פגשה במסדרונות אשת חוק כה נחמדה, אז איזה מזל שיש קולנוע איכות כדי לספק אשליות כאלה.

      חוץ מן המחסור בריאליזם, "בראש מורם" לוקה מכל בחינה אפשרית, והקהל בארץ יכול לשמוח שלא נרכש להפצה בישראל. כך נחסכה ממנו הדרמה הצפויה, המעושה והצדקנית הזו, שלרגע אחד אינה משכילה לעורר אמפטיה כלפי גיבורה, ילד מניאק ומפונק שטיפוסים שכמותו הם הבעיה האחרונה שצרפת והעולם בכלל צריך לטפל בה.

      אז אמנם "בראש מורם" זוהר פחות מ"הנסיכה ממונקו", אבל לא פחות כושל ממנו, ומדהים למדי להיווכח איך המשבצת הכה יוקרתית של ערב הפתיחה בקאן הפכה לתו תקן של סרטים בלתי נסבלים.

      לטיסיה אדו (יח"צ , אבנר שביט)
      מ"פאודה" לריביירה. לטיסיה אדו (צילום: אבנר שביט)

      בין הסרטים, מעניין היה להסתובב בריביירה ולהיתקל בכמה פרצופים מוכרים. כך, למשל, התגלה כי גם הסדרה הכי מדוברת בארץ זוכה לייצוג בקאן: לטיסה אדו, השחקנית הצרפתייה-הלבנונית שמגלמת את דמות הרופאה ב"פאודה", הגיעה לפסטיבל כדי לשבת בחבר השופטים של הקוויר פאלם, המוענק לסרט הגאה הטוב ביותר. גם כאן, סיפרה לי, היא לא מפסיקה לקבל מבול אינסופי של תגובות וירטואליות אוהדות מן הצופים בישראל.

      שחקנית נוספת שיושבת בחבר שופטים, של מסגרת שבוע הביקורת, היא רונית אלקבץ. כיוון שכל איש קולנוע עם גישה למקלדת או למיקרופון הגיב ביממה האחרונה למינוי מירי רגב לשרת התרבות, היה רק מתבקש לשאול זאת גם את היוצרת והכוכבת של "גט". אך היא סירבה להיענות - בתקיפות רבה, יש לציין - לשאלת "וואלה! תרבות". את הסירוב נימקה בכך ש"זה לא הזמן ולא המקום לדון בזה". נותר רק לגלות מתי ואיפה יהיו הזמן והמקום המתאימים.