קראו את הפרק הראשון מתוך להיט המתח "הבחורה על הרכבת"

יום שישי, 5 ביולי 2013
בוקר

ערימה קטנה של בגדים מונחת לצד פסי הרכבת. בד בצבע כחול – אולי חולצה – מעורבב עם משהו בצבע לבן מלוכלך. כנראה חלק מאשפה שהושלכה לסבך הצמחייה והעצים שבשולי המסילה. אולי פועלי הרכבת שעובדים בחלק הזה של המסילה השאירו אותם, הם באים לפה לעתים קרובות. ואולי זה משהו אחר. אימא שלי נהגה להגיד לי שהדמיון שלי פרוע מדי; גם טום אמר את זה. אני לא יכולה אחרת, כשאני רואה את פריטי הלבוש הזרוקים האלה, חולצת טריקו מלוכלכת או נעל בודדה, אני מסוגלת לחשוב רק על הנעל השנייה, ועל כפות הרגליים שהלכו בהן.

כשהרכבת מתחילה שוב לנוע היא מיטלטלת ומתחככת וחורקת, ערימת הבגדים הקטנה נעלמת מן העין ואנחנו ממשיכים לנסוע לכיוון לונדון בקצב של ריצה קלה. מישהו במושב מאחורי פולט אנחה של רוגז חסר אונים; הרכבת האטית של 8:04 מאשבורי לתחנת יוסטון מסוגלת להעמיד במבחן את סבלנותו של הנוסע הקבוע הוותיק ביותר. הנסיעה אמורה להימשך חמישים וארבע דקות, אולם רק לעתים נדירות היא עומדת בזמן המובטח: החלק הזה של המסילה עתיק, בלוי, נגוע בבעיות של איתות ואינספור תיקונים.

הרכבת ממשיכה להזדחל; היא מתנודדת על פני מחסנים ומגדלי מים, גשרים וצריפים, על פני בתים ויקטוריאניים צנועים שירכתיהם מופנים אל המסילה.

ראשי נשען על החלון, אני מביטה בבתים שחולפים על פנ?י כמו בסרט שמצולם ממצלמה נוסעת. אני לא רואה אותם כמו אחרים; קרוב לוודאי שאפילו בעליהם לא רואים אותם מנקודת המבט הזאת. פעמיים ביום מזדמן לי, רק לרגע, להסתכל לתוך חיים אחרים. יש משהו מנחם במראה של זרים היושבים לבטח בבתיהם.

הטלפון של מישהו מצלצל, שיר עליז וקצבי, מנוגד למצב הרוח הכללי. בעליו לא ממהר לענות, והשיר ממשיך ומזמרר סביבי. אני מרגישה שהנוסעים האחרים בקרון נעים באי-נוחות במושביהם, מרשרשים בעיתוניהם, מקישים על מחשביהם. הרכבת מיטלטלת ונוטה בעיקול, מאטה לקראת האור האדום. אני מנסה לא להרים את מבטי, אני מנסה לקרוא בעיתון החינמי שהושיטו לי בדרך לתחנה, אבל המילים מיטשטשות מול עיני, ואין דבר שמעורר בי עניין. בדמיוני אני עדיין רואה את ערימת הבגדים הקטנה המונחת, נטושה, בשולי המסילה.


ערב
קוקטייל הג'ין-וטוניק תוסס מעל לשפת הפחית כשאני מביאה אותה אל פי ולוגמת. חריף וקר, טעמה של החופשה הראשונה שלי עם טום, כפר דייגים על החוף הבאסקי ב-2005. בבוקר היינו שוחים פחות מקילומטר עד האי הקטן במפרץ ומתעלסים על החופים הנסתרים הסודיים; אחר הצהריים היינו יושבים בבר, שותים ושותים ג'ין וטוניק מרירים וצופים בנחילים של שחקני כדורגל-חופים, 25 איש בכל קבוצה, ששיחקו משחקים כאוטיים על החול שחשף השפל.

אני לוגמת פעם נוספת ועוד פעם; הפחית כבר חצי ריקה אבל זה בסדר, יש לי עוד שלוש פחיות בשקית הפלסטיק שמונחת לרגלי. היום יום שישי, כך שאני יכולה לשתות ברכבת בלי להרגיש אשמה. כמו שאומרים, תודה לאל שהגיע יום שישי: הכיף מתחיל כאן.

סוף השבוע יהיה מקסים, זה מה שאומרים לנו. שמש נהדרת, שמים נקיים מענן. בימים הטובים היינו נוסעים לפעמים ליער קו?רלי עם סל פיקניק ועיתונים, שוכבים כל שעות אחר הצהריים על שמיכה באור השמש המנומר ושותים יין. לפעמים היינו עושים על האש בחצר האחורית עם חברים, או נוסעים לפאב ד?ה רו?ז ויושבים בגינה, בפ?נים סמוקים משמש ואלכוהול ככל שהשעות חולפות, ואחר כך מזגזגים הביתה, שלובי זרוע, ונרדמים על הספה.

שמש נהדרת, שמים נקיים מענן ואין עם מי לשחק, אין מה לעשות. לחיות כך, כמו שאני חיה עכשיו, קשה יותר בקיץ כששעות האור ארוכות כל כך ומקלט החשיכה קצר כל כך, כשכולם מסתובבים בחוץ, מביעים את אושרם בתוקפנות מבישה. זה מתיש, ואם את לא שייכת, את מרגישה רע.

סוף השבוע נמתח לפנ?י, ארבעים ושמונה שעות ריקות שצריך למלא. אני שוב מרימה את הפחית אל פי, אבל לא נשארה בה אפילו טיפה.

יום שני, 8 ביולי 2013
בוקר

איזו הקלה, להיות שוב על הרכבת של 8:04. אני לא מרגישה איזו כמיהה להגיע ללונדון ולהתחיל את השבוע – אין לי רצון מיוחד להיות בלונדון בכלל. אני רוצה רק להישען אחורה במושב הקטיפה השקוע, להרגיש את חום השמש הנכנס מבעד לחלון, להרגיש את הקרון שמתנדנד מצד לצד, מצד לצד, את הקצב המנחם של גלגלים על הפסים. אני מעדיפה להיות כאן, להסתכל מהחלון בבתים שעומדים לצד המסילה, מאשר כמעט בכל מקום אחר.

יש רמזור מקולקל בקו הזה, בערך במחצית הדרך. כלומר, אני משערת שהוא מקולקל, כי הוא כמעט תמיד אדום; אנחנו עוצרים שם ברוב הימים, לפעמים רק לכמה שניות ולפעמים לאינספור דקות. אם אני יושבת בקרון ד?י, ובדרך כלל אני יושבת בו, והרכבת נעצרת לפני הרמזור, והיא נעצרת שם כמעט תמיד, אני זוכה לנקודת מבט מושלמת על בית-המסילה החביב עלי ביותר: מספר חמש-עשרה.

מספר חמש-עשרה דומה מאוד לשאר הבתים לאורך החלק הזה של המסילה: דו?-משפחתי דו-קומתי ויקטוריאני, שמשקיף על גינה צרה ומטופחת שמשתרעת לאורך כשישה מטרים סביבו ולעבר גדר כלשהי, שאחריה יש כמה מטרים של שטח הפקר עד מסילת הרכבת. אני מכירה את הבית הזה בעל פה. אני מכירה כל לב?נה בו, אני יודעת איזה צבע יש לווילונות בחדר השינה למעלה (בז' עם הדפס כחול כהה), אני יודעת שהצבע מתקלף ממסגרת החלון של חדר האמבטיה ושארבעה רעפים חסרים בצד הימני של הגג.

אני יודעת שבערבי קיץ חמימים, דיירי הבית, ג'ייסון וג'ס, יוצאים לפעמים דרך חלון ההרמה הגדול בקומה השנייה כדי לשבת במעין מרפסת שנמצאת מעל לגג המטבח שהוסף לבית. הם זוג מושלם ובר מזל. הוא שחור שיער ובנוי היטב, חזק, מגונן, טוב לב. יש לו צחוק נהדר. היא אחת מאותן נשים זעירות כציפור, יפהפייה, עם עור חיוור ושיער בלונדיני קצר. יש לה מבנה עצמות שמתאים לתסרוקת כזאת, עצמות לחיים בולטות, בזו?קות נמשים, קו לסת יפה.

בזמן שאנחנו תקועים באור האדום, אני מחפשת אותם. פעמים רבות ג'ס יושבת שם בבקרים, בעיקר בקיץ, ושותה את הקפה שלה. לפעמים, כשאני רואה אותה שם, אני מרגישה כאילו היא גם רואה אותי, אני מרגישה כאילו היא מחזירה לי מבט, ומתחשק לי לנופף. אני מתביישת. אני רואה את ג'ייסון הרבה פחות, הרבה פעמים הוא נעדר בגלל העבודה. אבל גם כשהם לא שם, אני חושבת על מה שהם עושים. אולי הבוקר שניהם בחופשה והיא שוכבת במיטה בזמן שהוא מכין ארוחת בוקר, ואולי הם יצאו יחד לריצה, כי זה סוג הדברים שהם עושים. (טום ואני נהגנו לרוץ יחד בימי ראשון, אני בקצב מהיר קצת יותר מהקצב הרגיל שלי, הוא בקצב אטי פי שניים מהקצב הרגיל שלו, רק כדי שנוכל לרוץ יחד). אולי ג'ס נמצאת בחדר האורחים למעלה, מציירת, אולי הם יחד במקלחת, ידיה לחוצות אל האריחים, ידיו על ירכיה.


ערב

בגוף מופנה מעט אל החלון ובגב מופנה לפנים הקרון, אני פותחת את אחד מבקבוקי הש?נין ב?לאן הקטנים שקניתי בתחנת יוסטון. היין לא קר, אבל לא נורא. אני מוזגת מעט לתוך כוס פלסטיק, מבריגה בחזרה את המכסה ומחליקה את הבקבוק לתיק היד שלי. פחות מקובל לשתות ברכבת ביום שני, אלא אם כן את שותה עם עוד אדם, וזה לא המצב.

יש פנים מוכרות ברכבות האלה, אנשים שאני רואה כל שבוע, נוסעים הלוך וחזור. אני מזהה אותם וקרוב לוודאי שהם מזהים אותי. אבל אני לא יודעת אם הם באמת רואים אותי.

הערב נפלא, חם אבל לא חם מדי, השמש מתחילה בירידתה העצלה, הצללים מתארכים והאור מתחיל לשוות לעצים ברק זהוב. הרכבת מקרקשת, אנחנו חולפים בחטף על פני הבית של ג'ייסון וג'ס, והם עוברים כמו כתם מטושטש של אור דמדומים. לפעמים, לא לעתים קרובות, אני רואה אותם מהצד הזה של המסילה. לפעמים, כשלא נוסעת רכבת בכיוון ההפוך, ואנחנו נוסעים מספיק לאט, אני יכולה לראות אותם לרגע על המרפסת. אם לא – כמו היום – אני יכולה לדמיין אותם. ג'ס יושבת במרפסת, רגליה על השולחן, כוס יין בידה, וג'ייסון עומד מאחוריה, ידיו על כתפיה. אני יכולה לדמיין את מגע ידיו, את משקלן, מרגיעות ומגוננות. לפעמים אני תופסת את עצמי מנסה לזכור את הפעם האחרונה שהיה לי קשר גופני בעל משמעות עם אדם אחר, רק חיבוק, או לחיצה כנה של ידי, והלב שלי רוטט.


יום שלישי, 9 ביולי 2013
בוקר

ערימת הבגדים הקטנה מהשבוע שעבר עדיין נמצאת שם, והיא נראית מאובקת ונטושה מכפי שנראתה לפני כמה ימים. קראתי איפשהו שרכבת שפוגעת באדם מסוגלת לקרוע מעליו את הבגדים. זה לא חריג כל כך, למות מפגיעת רכבת. מאתיים עד שלוש-מאות מקרים בשנה, כך אומרים. כלומר, לפחות פעם ביומיים. אני לא יודעת בדיוק כמה מהמקרים האלה הם תאונות. אני מסתכלת בתשומת לב כשהרכבת מתגלגלת לה לא?טה וחולפת על פני הערימה, מחפשת דם על הבגדים, אבל לא מוצאת.

הרכבת נעצרת ברמזור כרגיל. אני רואה את ג'ס עומדת בפאטיו, ליד הדלתות הגדולות. היא לובשת שמלה בהדפס צעקני ורגליה יחפות. היא מסתכלת מעבר לכתפה, אל תוך הבית; היא כנראה מדברת אל ג'ייסון, שכנראה מכין ארוחת בוקר. בזמן שהרכבת מזדחלת קדימה, אני לא גורעת את עיני מג'ס, בביתה. אני לא רוצה לראות את הבתים האחרים; אני בעיקר לא רוצה לראות את הבית העומד במרחק ארבע דלתות משם, את הבית שהיה שלי.

גרתי ברחוב ב??ל?נ?ם עשרים ושלוש במשך חמש שנים, שמחה ומאושרת ואומללה לחלוטין. אני לא יכולה להביט בו עכשיו. זה היה הבית הראשון שלי. לא הבית של הורי, לא הדירה שחלקתי עם סטודנטים אחרים, הבית הראשון שלי. אני לא מסוגלת להסתכל עליו. טוב, אני מסוגלת, אני מסתכלת, אני רוצה להסתכל, אני לא רוצה להסתכל, אני מנסה לא להסתכל. כל יום אני אומרת לעצמי לא להסתכל, ובכל יום אני מסתכלת. אני לא מסוגלת להתאפק, למרות שאין שם שום דבר שאני רוצה לראות, למרות שכל מה שאני רואה מכאיב לי. למרות שאני זוכרת היטב איך הרגשתי בפעם שבה הרמתי את העיניים ושמתי לב שווילון הפשתן בצבע שמנת בחדר השינה למעלה נעלם, ובמקומו נתלה משהו בגוון ורדרד רך; למרות שאני עדיין זוכרת את הכאב שהרגשתי כשראיתי את אנה משקה את שיחי הוורדים ליד הגדר כשחולצת הטריקו שלה מתוחה על כרסה התפוחה, ונשכתי את השפה חזק כל כך עד שירד לי דם.

אני עוצמת את העיניים בחוזקה וסופרת עד עשר, חמש-עשרה, עשרים. הנה, זה נגמר, אין מה לראות. אנחנו מתגלגלים לתחנת ויטני ושוב יוצאים, הרכבת מתחילה להאיץ כשהפרברים נמוגים לצפון לונדון המטונפת, ואת הבתים הטוריים מחליפים גשרים מכוסים גרפיטי ובניינים ריקים שחלונותיהם שבורים. ככל שאנחנו מתקרבים ליוסטון, החרדה שלי גוברת; המתח מצטבר, איך יעבור היום הזה? בניין בטון נמוך מימין למסילה כחמש-מאות מטרים לפני שאנחנו נכנסים לתחנת יוסטון. על צדו כתב מישהו בצבע: החיים הם לא פ??סק?ה. אני חושבת על צרור הבגדים לצד המסילה ואני מרגישה שגרוני ננעל. החיים הם לא פסקה והמוות הוא לא מאמר מוסגר.

"הבחורה על הרכבת" מאת פולה הוקינס. מאנגלית: הדסה הנדלר, הוצאת כתר