סוף השבוע הראשון של פסטיבל קאן הסתיים אמש (שבת) ביום הקרנות מוצלח למדי. אם מוסיפים זאת להדים המתמשכים לדרמת השואה ההונגרית "הבן של שאול", שהוקרנה בו כבר בחמישי, הרי שרמת המהדורה הנוכחית של אירוע הקולנוע היוקרתי בהחלט משביעת רצון.
הבולט מבין הסרטים אתמול היה "איימי", הדוקו המדובר על איימי ווינהאוס ז"ל, שמגיע למסכים קרוב לארבע שנים לאחר מותה. ביים אותו הבריטי אסיף קפאידה, מי שיצר בעבר מסמך דוקו מפעים גם על נהג המירוצים המנוח איירטון סנה, ואמנם אין בו איזה ערך קולנועי או אמנותי מוסף ויוצא דופן, אך הוא מציג רצף מדהים למדי של שלל קטעי ארכיון מחייה של המוזיקאית.
רבים מהם נחשפים כאן לראשונה, כך שיש בצפייה בהם סקרנות רכילותית. אך היא בעיקר מרגשת, שכן ווינהאוס מתגלה בהם כאישיות כריזמטית להפליא, עזת הבעה, מלאת הומור ובעיקר עתירת מודעות למה שעובר עליה ולמה שעוד יקרה לה. לכן לא צריך להיות מגדולי מעריציה (ואני לא) כדי, כפי שהיא זימרה ב"Back to Black", למות מאה מיתות במהלך הצפייה בסרט המטלטל, שהשאלה הגדולה העולה ממנו אינה למה היא מתה כבר בגיל 27, אלא בהתחשב בכל הנסיבות שמתבררות כאן, איך בכלל שרדה כל כך הרבה שנים.
אם כן, לא פלא שרבים באולם התייפחו במהלך הצפייה ב"איימי", שמבין כל הציטוטים מאירי העיניים בו, בולטת במיוחד האמירה של טוני בנט יבדל"א. האליל הוותיק, שלשם שינוי היה דמות חיובית בחייה של ווינהאוס, אומר עליה את המילים היפות האלה - "היא היתה בעיני אחת מזמרות הג'אז הגדולות אי פעם. ממש ברמה של בילי הולידיי ואלה פיצג'רלד. הלוואי שהיתה חיה יותר. החיים מלמדים אותך איך לחיותם, אם אתה רק חי מספיק".
עד כמה שכל זה יפה ומטלטל, יש מי שאינם מרוצים מן התוצאה - לא מבקרי קולנוע, כי אם מיטשל ווינהאוס, אביה של הזמרת עליה השלום, שעוד לפני המתקפה בקאן פתח במתקפה נגד הסרט, טען שהוא מבחיל ואיים בהליכים משפטיים. לאחר הצפייה, אפשר להבין מדוע יצא קצפו. מסמך הדוקו אכן מציג אותו באור שלילי, ולמעשה אף כאחד האחראים המרכזיים למותה של בתו.
לפי הנאמר כאן, לפחות בשלוש הזדמנויות שונות, היה יכול האב להאיץ את תהליך הגמילה של המוזיקאית המכורה לאלכוהול ולסמים, אך לא עשה זאת בשל מגוון של סיבות שאינן מחמיאות לו - פסיביות במקרה הטוב, חמדנות ותאבת בצע במקרה הרע. כמובן שגם למטבע הזה יש שני צדדים - מגיע גם לו להציג את גרסתו, ובוודאי עוד נשמע אותה. דבר אחד בטוח: איימי ווינהאוס לא חיה בשלום ולמרבה הצער, גם לא יתנו לה לנוח על משכבה בשלום.
מנה נוספת של ייאוש קיומי הוגשה בחסות הבכורה העולמית ל"אדם לא הגיוני", סרטו החדש של וודי אלן. הצפייה בו הוכיחה שוב כי אף שהיוצר קושר לעתים בטעות למושגים בסדר הגודל של קומדיה ורומנטיקה, הוא למעשה מן הקולנוענים העכשוויים הקודרים והאפלים ביותר.
הפעם, אלן הביא לידי ביטוי את תפיסת עולמו הפסימית דרך סיפור על מרצה לפילוסופיה מדוכדך בגילומו של חואקין פיניקס, המגיע לעיירה אוניברסיטאית קטנה, פוצח ברומן עם תלמידה מבריקה (אמה סטון), ואז מתחיל להשתעשע עמה ובלעדיה בשאלות מוסריות ובדרכים הקטלניות שאפשר לבחון אותן. המסקנה, בסופו של דבר: הכל כל כך חסר טעם בעולם, שלא רק שאין תוחלת במעשים טובים, אלא שגם מלפנות לכיוון ההפוך ולעשות משהו רע לא ייצא לך שום דבר טוב.
בהצגתו את הסיפור הזה, מצרף אלן את "אדם לא הגיוני" לתת-ז'אנר משובח במיוחד בעשייה הענפה שלו - דרמות פילוסופיות שנונות על אתיקה ומוסר, שמושפעות בדרך זו או אחרת מ"החטא ועונשו". למשל "פשעים ועבירות קלות", מן הקלאסיקות שלו, "נקודת מפגש", שאחראי לקאמבק העכשווי שלו, ו"החלום של קסנדרה" הלא מוערך מספיק. לעבודתו הטרייה אין עלילה מורכבת כמו הראשון וקונטקסט חברתי-מעמדי כמו השני והשלישי, אך היא עדיין חדת מגע ואבחנה, חריפה ורהוטה, ובסך הכל מהנה לצפייה. לא פלא אם כן, שסצנת השיא שלה זכתה למחיאות כפיים מן הקהל.
"אדם לא הגיוני" נהנה גם מתצוגות המשחק של פיניקס, שאין מתאים ממנו לגלם דמויות מלנכוליות, ובעיקר של סטון, שהולכת ומשתבחת מסרט לסרט וכאן מאפשרת לאלן להוסיף ממד פמיניסטי נדיר יחסית אצלו, ולהציג את האשה כשורדת הגדולה של זמננו. בקרוב גם הקהל בארץ יוכל להתענג כל זה, שכן כמו "איימי", גם "אדם לא הגיוני" נרכש להפצה בידי קולנוע לב.
לאחר הקרנתו, התקיימה מסיבת עיתונאים בכיכובו של אלן, שכמובן הרבה לשעשע את הקהל בהמעטתו העצמית. בין השאר, נשאל לגבי הסדרה שהוא עומד ליצור לאמזון, והשיב "חבל שאי פעם נכנסתי לזה. זאת היתה טעות קטסטרופלית מצדי. מעולם לא ראיתי אף אחת מסדרות הטלוויזיה האלה שמדברים עליהן, אז אין לי מושג מה אני עושה. זה ממש קשה, ואני חושש שאאכזב את אמזון ואגרום לכולם למבוכה בסדר גודל קוסמי".
"אדם לא הגיוני" הוקרן מחוץ למסגרת תחרותית. בתחרות הרשמית עצמה אפשר היה להתרשם אמש גם מ"מיה מדרה", סרטו החדש של נני מורטי, מי שבעבר קטף את דקל הזהב עם "חדרו של הבן". גם הפעם הוא הציג דרמה על חיים ומוות, אם כי קומית יותר. במרכז העלילה קולנוענית איטלקייה (מרגריטה ביי) המתמודדת עם גסיסתה של אמה ובו בזמן גם עם כוכב אמריקאי יהיר ולא מתפקד, בגילומו של ג'ון טורטורו, המצטלם לסרטה החדש. התוצאה נוגעת ומשעשעת למדי, וההופעות המעולות של שני השחקנים הראשיים עשויות לזכותם בפרסי המשחק כאן.
בצד הפסטיבל מתקיים גם שוק, בו אלפי חברות הפקה, קרנות קולנוע וכיוצא בכך מרחבי העולם מציגות את מרכולתם. השנה, כך דווח בתקשורת הצרפתית, התעשייה האיראנית הגבירה את נוכחותה בשטח, כחלק מהיערכותה להסרת הסנקציות מן המדינה. אראש אמיני, פקיד בכיר במשרד התרבות הפרסי, סיפר כי לראשונה מאז 2009, השקיע משרדו עשרות אלפי דולרים בהקמת ביתן במקום. "המדיניות החדשה שלנו היא לפתוח דלתות ולשפר את הקשרים התרבותיים שלנו עם העולם. תעשיית הקולנוע שלנו בונה רבות על המציאות שאחרי הסנקציות. הסרתן תעזור רבות ליוצרים שלנו", הכריז. מירי רגב, מאחורייך.
ועוד עניין גיאו-פוליטי- זוכרים את הסקנדל שהתעורר לאחר שפסטיבל ונציה לא הציג כישראלי את "וילה תומא" של סוהא עראף, אף שנתמך בידי קרן הקולנוע הישראלית? אז לא רק אצלנו זה קורה. וכך, ממשלת טייוואן זועמת על הפסטיבל, בשל בחירתו לקטלג את הסרט הטייוואני "המתנקש" דווקא כ"סיני", וכן להעלים מן הריביירה כל זכר לדגל של המדינה ולכל סממן לאומי אחר שלה, והכל כמובן בגלל שסין מסרבת להכיר בה. במלחמת הדוד נגד גוליית הזו, בחרו בצרפת לעמוד בצד של החזקים.
ולסיום, מעניין היה כרגיל לעקוב אחר כמה פרצופים מוכרים על השטיח האדום, לא כולם קשורים ישירות בהכרח לעולם הקולנוע. למשל רובי ויליאמס, שנוכחותו באירוע הלוהט כרגע בעולם התרבות משתיקה את מעכירי השמחות שניסו להמעיט בערך בואו לארץ בטענה שאינו רלוונטי. המוזיקאי עמד במרכז תשומת הלב של הצלמים בפרמיירת "הלובסטר", אך הפעם, בתום ההקרנה לא התייחס להתנהגות של היושבים בשורות האחוריות.