כן, אני יודע שהאלבום השלישי של ההרכב האוסטרלי טיים אימפלה יוצא עוד רגע וכולם כבר עפים על שלושה שירים נוספים שיצאו מתוכו. וכן, למסקנה ש-" Let It Happen" הוא שיר השנה שלי הגעתי יומיים אחרי שיצא והוא יצא כבר לפני חודשיים (נצח!). אבל יש מחשבות שלוקח זמן לנסח במילים. בעיקר כשהמחשבות האלו הן בעצם רגשות מהסוג שאתה מצפה שמוזיקה תעורר אבל רק שירים מעטים באמת מצליחים. בגלל זה נוצרת ההיררכיה הזו שהופכת חלק מהשירים לסתם טובים וחלק ל"שיר הכי טוב ששמעתי השנה". אבל אני רוצה לנסח את הסיבה שהשיר הזה כל כך טוב, את הסיבה שמגיע לו פוסט קצת יותר מושקע מעוד המלצה כלאחר יד בפייסבוק (חובה שאותה מילאתי כבר לפני חודשיים), את הסיבה שנתתי לו כותרת בומבסטית שהיא חצי מלכודת קליקים וחצי מה שאני באמת חושב כרגע.
ישנה אקסיומה ששיר פופ מושלם מורכב משני בתים, שני פזמונים, גשר ופזמון. אקסיומה נוספת היא שאורך ממוצע של שיר פופ הוא שלוש דקות. "Let It Happen" צוחק על האקסיומות האלו ועדיין מצליח להיות שיר פופ מושלם. הוא שיר של להקת רוק שזוהתה כלהקת פסיכדליה והחליטה לקדם את האלבום החדש שלה כאילו תמיד הושפעה מדיסקו. הוא שיר שמערבב את כל ההגדרות והז'אנרים הללו ומתיך אותם מחדש.
הוא גם שיר שאורכו 7:50 דקות. נכון, עשו זאת בעבר, אבל הדקות עוברות פחות כשיר ארוך ויותר כסט מסיבתי קצרצר. גם "רפלקטור" של ארקייד פייר היה כמעט שמונה דקות וזה לא מנע ממנו להיות הצלחה אדירה, אבל "Let It Happen" לוקח את זה צעד קדימה. הוא נוסחתי פחות ומופשט יותר. ב"רפלקטור" אתה מתחיל ומסיים פחות או יותר באותה נקודה. ב-"Let It Happen" אתה יוצא למסע ולא יודע איפה תסיים. כמו טריפ פסיכדלי שמשלב את סמי ההזיה של הסיקסטיז עם סמי הרייבים של הניינטיז. וזה ממש לא משנה אם השיר מסתיים עם אאוטרו של שלוש דקות שמתפייד ללא סיום משמעותי. בשלב הזה המאזין כבר לגמרי נשבה בציווי של השיר: "תן לזה לקרות" (או בישראליות, "תזרום").
ולמרות זאת שיר פופ מושלם. אולי זו המלודיה היפהפיה שנוגעת-לא-נוגעת ומצליחה לא להמאיס את עצמה, לא במהלך השיר ולא בשמיעה המאתיים שלו. אולי זה הקול הגבוה של קווין פארקר שנשמע כמו מחווה למיליון קולות ששמענו בעבר ויחד עם זאת לא דומה לשום דבר אחר. ואולי זו בכלל העובדה שאנחנו ב-2015 וצריכים לשנות את ההגדרות של מה זה פופ. כשהשיר מתקדם לנקודת האמצע שלו ונכנס למוד רפטטיבי, כזה שגורם למאזין לבדוק אם הטרק קופץ (כמעט כתבתי דיסק), הוא לכאורה עושה מהלך דיסהרמוני שפעם היה שם אותו בצד האוונגרדי ואקספרימנטלי של המפה המוזיקלית; אבל היום הוא מתכתב עם תרבות מוזיקלית שלמה שהרפטטיביות היא אבן יסוד שלה. המהלך נשמע טבעי והגיוני לחלוטין כי ההיגיון פשוט השתנה. המוזיקאי הקנדי קאריבו עשה מהלך דומה וזנח את הפסיכדליה לטובת אלבום אלקטרוני שזכה להצלחה והערכה אדירה בשנה שעברה. הקרוס אובר של "טיים אימפלה" פחות מוחלט, אבל לא מן הנמנע לחשוב שהלב שלהם היה באותו המקום.
אני מאוד אוהב את השיר וקצת מפחד לשמוע את האלבום המלא מחשש שיגמד את ההישג שלו, ובכל זאת זהו אחד האלבומים שאני הכי מצפה לשמוע השנה. אם השיר באמת שינה או ישנה את ההגדרה של "פופ" אני לא יודע, אבל אפשר לומר בוודאות שבתבנית (או העדר התבנית שלו) הוא לחלוטין מציע נוסחה חדשה ושובת לב. היום הוא כובש בעיקר קהל אינדי (למרות שגם ההגדרה הזו התרחבה להפליא), השיר הבא שישאב ממנו השראה אולי כבר יכבוש את העולם.