וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

פסטיבל קאן 2015: גילוי עריות, זנות ואלימות מטורפת

אבנר שביט, קאן

19.5.2015 / 10:01

הדרמה המקסיקנית "הנבחרות" התגלתה כאחד הסרטים הטובים של השנה, "החדר הירוק" הרשים גם כן ואז בא סרט צרפתי וקילקל את החגיגה

יח"צ - חד פעמי
"הנבחרות" עוקב אחר סיפורו של ארגון החוטף נערות ומשעבד אותן לחיים של זנות - גורל שאין להן דרך להימלט ממנו, כיוון שגם המשטרה משתפת עמו פעולה

המומנטום החיובי של פסטיבל קאן הנוכחי המשיך אמש (שני). בעוד המבקרים מתחרים מי ימצא סופרלטיבים גדולים יותר ל"קרול" של טוד היינס בכיכובן של קייט בלאנשט ורוני מארה שהוקרן בסוף השבוע, נחשף אמש סרט מצוין נוסף בהקרנת בכורה עולמית. הפעם, חתומים עליו שמות אלמוניים יותר. מדובר ב"הנבחרות" ("Las Elegidas") של הבמאי המקסיקני דיוויד פבלוס, שמתחרה ב"מבט מסוים", מסגרת הצד היוקרתית של האירוע, ומסתמן כרגע כפייבוריט לזכות בה.

בסרטו השני, מתאר היוצר המקסיקני מציאות שמעטים מחוץ למדינתו מודעים לה: סיפורו של ארגון החוטף נערות ומשעבד אותן לחיים של זנות - גורל שאין להן דרך להימלט ממנו, כיוון שגם המשטרה משתפת עמו פעולה. בנו של אחד הגנגסטרים הוא צעיר נאה שמפתה בחורות, טומן להן מלכודת ואז מוסר אותן לידי סוחרי הבשר הלבן, אך מה קורה כשהוא מתאהב באחת מקורבנותיו?

פבלוס עונה על השאלה הזו בדרך שלופתת את צוואר הצופים מן השנייה הראשונה ועד האחרונה. התכנים של הסרט הם כשלעצמם אגרוף בבטן, בלי קשר לאיך שמציגים אותם, אבל מה שבאמת מרשים כאן הוא אופן העשייה. היוצר המקסיקני הצעיר מתגלה כמאסטר אמיתי.

הנבחרות.
חובה לראות, חשוב לראות. מתוך "הנבחרות"

השליטה של הבמאי באמצעי המבע השונים מוחלטת. השימוש שלו בקול ובתמונה, בצילום ובעריכה, והמתח שהוא יודע לבנות בין מה שרואים על המסך ומה שלא ובין הנאמר והמרומז - כל אלה הופכים את "הנבחרות" לחוויה קולנועית, וגם מאפשרים לו ללכת בין הטיפות בלי לטבוע בתוכן. הוא מצליח לשרטט עולם שאיבד צלם אנוש, אך בלי לגלוש למחוזות הסנסציה, הפרובוקציה או חלילה הפורנוגרפיה.

גם כך הסרט לא קל לצפייה, ומובן שאין לו פוטנציאל מסחרי, אך אין ספק שעוד יסתובב במהלך השנה בשלל פסטיבלים וסינמטקים ברחבי העולם ויהיה מגולות הכותרת שלהם בתקופה הקרובה. בראבו!

sheen-shitof

פתרון עוצמתי לכאב

טכנולוגיה מהפכנית לטיפול בכאבים אושרה ע"י ה-FDA לשימוש ביתי

בשיתוף Solio
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
התפקיד הכי טוב שלו מזה שנים. פטריק סטיוארט ב"החדר הירוק"/מערכת וואלה, צילום מסך
כל כך הרבה מעיים נשפכים ב"החדר הירוק" עד שהצופים בריביירה נאלצו למסור את הטוקסידו שלהן לניקוי יבש לאחר ההקרנה.

וירטואוזיות קולנועית ואובדן צלם אנוש עומדים גם במרכז סרט שהוצג במסגרת הצד "השבועיים של הבמאים". במקרה זה מדובר ב"החדר הירוק" של ג'רמי סולנייה, ש-"Blue Ruin" שלו, שהוצג בריביירה לפני שנתיים ואז בפסטיבל חיפה, היה מתוצרי האינדי העצמאיים היפים והמיוחדים של השנים האחרונות. כמו אז, גם בעבודתו החדשה הוא שב לחקור את העולם האפל והתת-קרקעי של הוויט-טראש האמריקאי.

הפעם, סולנייה עושה זאת דרך סיפורה של להקת פאנק צעירה הנקלעת לבונקר של ניאו-נאציים אמריקאים בזמן הלא נכון, ומכאן והלאה זה יכול להיגמר רק בדרך אחת - בדם. העימות ביניהם מוביל לרצף של כמה מהסצנות האלימות ביותר שנראו לאחרונה בקאן ובכלל, והבמאי פורש אותן בפרטנות גרפית חריגה יחסית לקולנוע אמריקאי שאינו מן השוליים. כל כך הרבה מעיים נשפכים כאן, עד שהצופים בריביירה נאלצו למסור את הטוקסידו שלהן לניקוי יבש לאחר ההקרנה.

בניגוד לסרטו הקודם, שהיתה לו נימה ברורה, הפעם קצת קשה יותר לשים את האצבע על הכוונות של הקולנוען הכישרוני. האם, כפי שאני סבור, זהו מותחן קשוח וקודר להפליא? או שמא, כפי שחשבה קולגה בצידי, מדובר דווקא במהתלה מלאת אירוניה? כך או כך, ברור שהתוצאה אפקטיבית וקשה להוריד ממנה את העיניים. גם בגלל עבודת הבימוי וגם בשל תצוגות המשחק - אימוג'ן פוטס, כאחת הצעירות, ממשיכה להוכיח שהיא אחת השמות הלוהטים בדורה, ופטריק סטיוארט נהנה להפגין כאיש הרע את אחת התצוגות הקולנועיות הכי עסיסיות וראויות שלו.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
איזה סרט בלתי נסבל, את לא אחות. מתוך "מרגריט וז'וליאן"/מערכת וואלה, צילום מסך
"מרגריט וז'וליאן" הוא בסופו של דבר כל מה שאנשים שונאים בקולנוע צרפתי, וספק אם אי פעם נשמע עליו או נראה אותו מחוץ לצרפת

אתמול נחשף גם סרט נוסף מן התחרות הרשמית, אך במקרה שלו, למרבה הצער, התוצאה איכזבה. מדובר ב"מרגריט וז'וליאן" של ולרי דונזלי, דרמה תקופתית המציגה סיפור על גילי עריות בצרפת של המאה ה-15, וכדי להצטרף לגל האלימות של שני הסרטים הקודמים שהוזכרו כאן, כוללת גם מבחר של עריפות ראשים.

על הנייר, זה היה סרט מבטיח. לא בגלל תכניו הפרובוקטיביים, אלא משתי סיבות אחרות: גם כי הוא מבוסס על פרויקט גנוז של פרנסואה טריפו, וגם כי עבודה הודמת של דונזלי, "הכרזת מלחמה" היתה מלאת עוצמה ומן התוצרים הטובים של פסטיבל קאן 2011. בניגוד לכך, "מרגריט וז'וליאן" התגלה כתרגיל קולנועי שלא עלה יפה.

דונזלי מנסה לשחק עם הכללים של הז'אנר התקופתי, וזה ניסיון מלא תשוקה שראוי להערכה, אבל זה גם משחק מסוכן שמסתיים לא טוב. התוצאה כמעט בלתי ניתנת לצפייה ולכן לא פלא שתגובות הקהל היו פושרות והביקורות קטלניות. "מרגריט וז'וליאן" הוא בסופו של דבר כל מה שאנשים שונאים בקולנוע צרפתי, וספק אם אי פעם נשמע עליו או נראה אותו מחוץ לצרפת.

ג'יין פונדה. אנדראס רנץ, GettyImages
לא יכלו למצוא פסלון מכוער פחות? ג'יין פונדה בקאן/GettyImages, אנדראס רנץ

לאחר שהואשם בשנים האחרונות בשוביניזם, הפסטיבל מנסה לכאורה לשים הפעם דגש על אג'נדה פמיניסטית, כולל שלל פאנלים בעניין זכויות האשה בקולנוע ובכלל - באחד כיכבה לינור אברג'יל, באחר ג'יין פונדה. אך מעבר לדיבורים, במציאות היומיומית מתברר שלא הרבה השתנה ביחס של האירוע למבקרות בו.

וכך, מגזין סקרין, מן החשובים בתעשייה, מפרסם על תקרית שאירעה בעת פרמיירת "קרול": כמה נשים בשנות החמישים לחייהן, חלקן במצב בריאותי לא פשוט, נשארו מחוץ לאולם אף שהיה להן כרטיס ושמלה נוצצת כנדרש. הסיבה להשפלה: נעלי העקב שלהן לא היו גבוהות מספיק. וכך, כיוון שהעזו לא לעמוד בקוד הלבוש שקבעו הגברים בראש הפסטיבל, נמנע מהם לצפות בסרט שאוצרי האירוע מתגאים בהיותו אחד ה"פמיניסטיים" בתחרות. איך אומרים אירוניה בצרפתית?

בצרפת, כמו בצרפת, הכל בסופו של דבר סובב סביב הלבוש. אמרו פעם שמלחמת האזרחים במדינה, אם חלילה תפרוץ, תתחיל בגלל רעלה. ההתקוממות בקאן, אם אכן תתפרץ יום אחד, תתחיל בנעלי עקב.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully