פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מלאו אסמינו בר: טרנד השירה בציבור לא הולך לשום מקום

      ניסינו לבדוק מדוע חג השבועות הוא למעשה חג זמר עברי, מאיפה התחיל הטרנד ולמה בעצם כלום לא השתנה. לכולם יש שירונים? יופי, כי אנחנו מתחילים לשיר עכשיו

      שרה'לה שרון (מערכת וואלה! NEWS , דורון רוזנבלום)
      (צילום: דורון רוזנבלום)

      כשאומרים "שבועות" ישר קופצות לראש עוגות גבינה וסלסלות פירות, אבל יש מי שבעבורו שבועות הוא חג של זמר עברי. "מבחינת היצע וביקוש, בשבועות מתקשרים אליי פי 3 יותר לקוחות", אומר ערן כץ, שמנחה ערבי שירה בציבור כבר שבע שנים, או בשבילכם "שר בציבורניק". "למה זה? אני הייתי מנחש שזה קשור לקיבוצים. כי קיבוצים ומושבים מורכבים מעובדי אדמה שעלו מכל מיני מקומות. אז אולי זה מתחבר להם שעובדים את האדמה ואז שרים 'שיבולת בשדה'".

      עבור תושבת קיבוץ אשדות יעקב, הגברת הראשונה של השירה בציבור שרהל'ה שרון, הקשר בין חג השבועות והזמר העברי הוא ברור לגמרי כשבוחנים את החגיגות בקיבוצים. "אין פה שאלה, זה מובן מאליו. זה חג שהחקלאות מחוברת אליו מהמקרא וזה גם עוטף את כל הדורות, הילדים מביאים ירקות מהגינה של ההורים, החקלאים מביאים את התבואה מהשדה וגם מראים תצוגה של כלים חקלאיים מתקדמים, ואחר כך יש מחרוזת שירי שיבולים ומעלים את כל התינוקות עם השיר "מלאו אסמינו בר.. מ?ל?או? א?ס?מ?ינו? ב??ר ו?יק?ב?ינו? י?י?ן ב??ת??ינו? הו?מ?ים, הו?מ?ים מ?ת??ינו?קו?ת" וההורים רוקדים איתם. יש כמובן קטעי קריאה כמו "וחג שבועות תעשה לך". זה חג משגע", מתארת שרון שעושה טקסי ביכורים מתחילתם ועד סופם בכפר בלום ביום שישי, בכפר קיש בשבת ובבן שמן ביום ראשון.

      דניאל זכאי (אורי לנץ , אוריה ארז)
      ממכר. דניאל זכאי (צילום: אוריה ארז)

      "זה הזיכרון הכי חזק שלי מהחג הזה", מספרת עינת שרוף שנולדה במושב חצב ונישואיה הראשונים היו לבן קיבוץ רביבים. "ברביבים היו חוגגים את שבועות הכי בגדול. כל הענפים: ענפי המשק, החלב והפלחה היו מראים את מה שעשו כל השנה. גם ענף הילודה תרם. הם היו מביאים את כל התינוקות שנולדו באותה שנה. להראות אותם וזה נורא מרגש. עובדה שהיום כל טקסי השבועות מפוצצים. למרות הטכנולוגיה יש רצון חזק להתחבר לאדמה, לעבודת כפיים. אנשים מבינים שבסופו של דבר זה גורם לך לשמחה אמיתית".

      על אספקת השמחה מופקדים כיום גם אנשים צעירים בהרבה משרון ושרוף, שמגיעים עם ז'רגון צעיר וסגנון שונה וחלקם בכלל אינם בני קיבוצים. לפני חמש שנים החליט דניאל זכאי (28), צעיר ירושלמי, ליזום ערב שירה בציבור בימי ראשון בבית הקפה בולינט שבו עבד. עם גיטרה ומיקרופון הוביל זכאי את יושבי בית הקפה בשירה וברינה ומשך קהל צעיר ולא אופייני.

      אימרי בראון (19) תלמיד במכינה הקדם צבאית "בינה" היה בין יושבי בולינט והתמכר. "לפני שנתיים ישבתי עם הרבה חברים של אחותי והיה לי נורא כיף. המוזיקה היתה כיפית". מאז אותו יום פוקד בראון את ההופעות של דניאל זכאי פעמיים בחודש ובכלליות מתי שהוא יכול. השיר האהוב עליו הוא דווקא שיר לא עברי. "'Toxic' של בריטני ספירס. "יש לו ביצוע ממש מגניב וזה אדיר לקחת שיר כזה ולעשות לו גרסה של שירה בציבור".


      הדבר הזה הוא כמובן בגדר חילול קודש עבור דור המייסדים של השירה בציבור. "השירים שאני שר לא חוצים כמעט את אמצע שנות השמונים", מספר משה להב הידוע בכינויו "הטיש הגדול". "כשאני שר כוורת אני מרגיש שאני שר משהו מעודכן ואם שרתי אהוד בנאי ישן נדמה לי שאני משדר שיר שיצא עכשיו מהתנור. לתפיסתי שיר צריך לעבור מסננת של ארבעים שנים ולשרוד כדי לקבל במה בערב שלי".

      שרון, שמכונה בפי ערן כץ, "הקליברית הכי ידועה בארץ", זוכרת איך ניטעו שורשיהם של ערבי השירה בציבור עם עבודת האדמה והתנועה הקיבוצית וההתיישבותית. "זה נולד בתקופה של המלחינים דניאל סמבורסקי ודוד זהבי. הם היו מדפיסים סטנסילים, מה שאנחנו קוראים דפי A4 ועוברים בקיבוצים בעיקר, יושבים עם תנועות הנוער סביב המדורה. 'עלה עשן היתה שירה' ומלמדים שירים", מספרת שרון, ילידת 1948.

      עם דור המייסדים מונה שרון גם את המלחין המנוח גיל אלדמע ואת המלחין שלא נס ליחו וקיבל השנה את פרס מפעל החיים השלישי עבור פועלו בתחום המוזיקה, אפי נצר. אני לקחתי את השירה בציבור מהמקומות הקטנים האלה והפכתי אותה למשהו גדול וענק. הבאתי את זה לאולמות המופעים ופתאום התחילו לשיר בהיכל התרבות ובבנייני האומה, זה לא היה קיים" מספר נצר, שעומד מאחורי שירים שמושרים בערבי זמר עד היום כמו "פרחים בקנה", "מישהו הולך תמיד איתי", "בלדה לחובש" ועוד. "המצאתי את השירה עם שקופיות, היום היו קוראים לזה סטארט-אפ. בדרך כלל היו שרים מדפים או שרים סתם ככה וזה היה לי לא נוח כל הדבר הזה", הוא מספר. נצר השתייך לחבורת הזמר "בית רוטשילד" שלדבריו היא הראשונה בארץ, שכן הוא טבע את המונח ונהג להופיע איתה באמפי בית רוטשילד המכיל עד 1,500 איש, והחליט ליזום בשנת 1959 ערב שירה בציבור בליווי שקופיות והשאר היסטוריה. "ניסינו להדפיס שירונים וזה היה קטסטרופה. עלה לי הרעיון של השקופיות וזה היה כמו שריפה בשדה קוצים".

      דור הביניים כבר ויתר גם על המצגת וגם על השקופיות. משה להב יגיד לכם שהוא בכלל לא עוסק בשירה בציבור. "אני פחות מתחבר לתבנית הזו, העניין הזה של לשים שקופית ו'עכשיו כולם לשיר' יוצר אצלי הרגשה לא נוחה ואולי קצת מעושה. אני רוצה שיגרמו לי לשיר דרך רוח השירים, דרך ההתלהבות והאווירה כך שיתחשק לי לפצוח בזמר. אין לי ציפיה שכולם ישירו איתי ואני יודע שגם אם לא יוציאו מילה כל הערב הם עשויים ליהנות".

      גם עינת שרוף מעידה שהיא שרה בליווי מצגת רק פעם אחת בשנה במסגרת פסטיבל ימי הזמר בחולון, כיוון שהחשוב מבחינתה הוא תחושת הביחד "בעיניי זה מאגד, מחבר, היום נסעתי ללשכת עורכי הדין והיית צריכה לראות עו"ד מכל המגזרים ובסוף כולם רקדו ושרו. זה מגבש וזה משמח".

      המסורת איתגרה את בני הדור הצעיר גם ברמה המוזיקלית, "אנשי העלייה השנייה והשלישית התחילו לעשות שירה בציבור והאקורדיון היה מהכלים שיכלו להתגבר על הקול של האנשים", מספר ארבל פישלר, חבר ההרכב בוביזמר. "אני שומע שני שירים עם אקורדיון ואני מטפס על הקיר, האקורדיון נועד כדי להתגבר על החבר'ה שהיו לבושים בשחור ולבן ושרים. בגלל ההגברה, הכלים היום מאפשרים סט יותר ורסטילי".

      פישלר ומירון אגר, החצי השני של ההרכב שהוקם ב-2001, משלבים כלים רבים בעבודתם. "השירה בציבור עם הגורן והאקורדיון לא מצאה חן בעינינו ולא היתה לרוחנו, עד שהתחלנו לעשות את זה בעצמנו כמו שאנחנו אוהבים", מסביר פישלר. הסט של בוביזמר כולל מגוון כלים כמו "פסנתר, גיטרה מפוחית סקסופון פרקשנים חליל צד".

      ישנם הרכבים שמערבבים ישן וחדש בצורה יותר מובהקת. בהופעות של ההרכב המשפחתי "סבבה והקול" נקבל שני דורות במחיר של אחד. אורי דקל מופיע על הקלידים לצד שני בניו אמיר ואייל. "אנחנו כולנו מנגנים מגיל אפס. גדלנו בבית מוזיקלי כי אבא שלי מאז ומתמיד ניגן וגם אנחנו. אחרי שסיימתי את הצבא והטיולים, אבא פנה אליי ואמר 'תקשיב כמה חבר'ה רוצים שאעשה להם שירה בציבור אולי תבוא?', זו היתה באמת התארגנות של שנייה זה היה נורא טבעי. ואייל אחי הצעיר, הצטרף אלינו ברגע שהוא השתחרר מהצבא", מספר אמיר דקל.

      אמיר, אייל ואורי דקל (דרור עינב)
      הם סבבה והקול. אייל אורי ואמיר דקל (צילום: דרור עינב)

      לא מעט דובר על טרנד השירה בציבור בעשור האחרון ובכל זאת אין ממנו די. ד"ר טלילה אלירם, מנהלת המרכז לחקר השיר הישראלי באוניברסיטת בר אילן, מנסה לסכם בכמה משפטים את ההיסטוריה של המנהג שלטענתה יכולה למלא הרצאה של שעתיים וחצי לפחות. "במחנות של תנועות הנוער העבריות תמיד היתה שירה בציבור" מספרת אלירם. "ברוסיה, בפולין, אפילו בעיראק היה סניף של תנועת החלוץ. הם עלו והגיעו כגרעינים לקיבוצים והמשיכו לשיר. אחר כך הגיעו גם מלחינים שהסתובבו בקיבוצים והפיצו ככה את השירים שלהם ובשנות ה-70, אחרי מלחמת יום הכיפורים, היה שינוי תרבותי בארץ שבעקבותיו ההגמוניה של שירי ארץ ישראל, שהיתה עד אז ברדיו ובטלוויזיה, קצת איבדה מכוחה בגלל שינויים חברתיים פוליטיים. בהמשך שב ועלה הגעגוע דווקא לשירים הישנים ולשירה בציבור דרך אפי נצר, שרה'לה שרון ומשם זה נמשך".

      הגל הנוסף של השירה בציבור הגיע, לדברי אלירם, בנסיבות חברתיות-פוליטיות יותר מצערות: "למרות כל השסעים הדתיים והעדתיים, כשמגיעה בעיה שרים שירי ארץ ישראל. כשיש פיגוע, מה משדרים ברדיו? שירי ארץ ישראל. ביום הזיכרון מה משדרים? שירי ארץ ישראל. אז גם בתחילת שנות האלפיים, כשהתחילה האינתיפאדה השנייה היה שוב מעבר לשירה, ודווקא הדור הצעיר הוא זה שבאמת התחיל לשיר את השירים. כמובן זו לא בדיוק שירה בציבור של הציבור היותר מבוגר זו שירה עם בירות ובמועדונים אבל זאת שירה בציבור".

      גם שרוף מצטרפת להשקפה לפיה שירה בציבור היא בגדר הכרח לאומי. "אני חושבת שאנחנו עדיין זקוקים לזה. אנחנו מדינה בת 67 אנחנו עוד בונים אותה ואנחנו עדיין מחפשים את הדרך לדעתי. והדבר הזה השירה בציבור הריקודי עם עדיין צריך את זה כדי להרגיש חלק מה'ביחד'".

      נדמה שכולם מסכימים שתחושת ה'ביחד', היא הייחוד שבתופעת השירה בציבור אשר משאירה את הגחלת בוערת. אך האמת היא שרפרטואר השירה בציבור לא ייצג את ה'ביחד' במשך עשורים שלמים. בריאיון ששרון העניקה השנה למעריב לרגל זכייתה בפרס מפעל חיים מטעם אמ"י, טענה שהיא לא כוללת שירים מזרחיים בפלייליסט שלה, אמירה שמרמזת על ההגמוניה האשכנזית של הז'אנר. "אני לא אגיד שהוצאו דברים מהקשרם. אבל התכוונתי שההורים שלי באו מפולין אז אני מחוברת מאוד גם לסגנון החסידי וגם לסגנון הציוני. זה מה שלמדתי פה. למדתי שירים בשני קולות. ושירים למקהלה בשלושה-ארבעה קולות ולמדתי ניצוח. אני לא יכולה לשיר מזרחי כבד. לא שאני לא רוצה, אני לא יודעת לשיר את זה. אני יכולה לסלסל בחסידות ולא במזרחית כי אני לא יודעת ואני לא חושבת שאני צריכה לדעת הכל".

      עינת שרוף 2 (דרור עינב)
      משלבת נכסי צאן ברזל. עינת שרוף (צילום: דרור עינב)

      שרוף לעומת זאת, ידועה כמי שמשלבת בין נכסי צאן הברזל של הזמר העברי והמוזיקה הים-תיכונית הישנה והעכשווית. "אני יכולה בערב אחד לשיר גם את 'מלאו אסמינו בר' וגם את 'פני מלאך' מבחינתי זה היינו הך", אומרת שרוף. "אנחנו חברה שמורכבת מאנשים שמגיעים מכל כך הרבה מקומות בעולם וביחד יצרנו את הדבר המיוחד הזה. ברור שבשבועות יותר כיף לשיר את השירים האלה של העלייה השנייה והשלישית, אבל כשמתחילים עם זה עוברים לדברים שמחים. במדינה הזאת יש גם את זה וגם את זה".

      בגזרת הצעירים מנסים להציג תמונה יותר ורודה. ערן כץ מעיד שערבי השירה בציבור שהוא מנחה הם תצוגת תכלית של כור היתוך. "אני ספציפית חצי חצי. חצי פולני וחצי עיראקי. אני מנסה לחשוב מבחינת הקהל שמזמין אותי אם הוא יותר אשכנזי? לא! יכול להיות שבחירת השירים מושפעת מזה אבל את יודעת מה? גם לא. זה דווקא מאוד מצא חן בעיניי כשהתחלתי לעבוד בשירה בציבור לגלות שזה לא נכון שאשכנזים יבקשו יותר נעמי שמר ומזרחיים יותר זוהר ארגוב. את יכולה לכתוב את זה בבולד בכתבה שלך. אנשים מכל העדות רוצים לשמוע גם נעמי שמר וגם זוהר ארגוב. גם אייל גולן וגם אריק איינשטיין. כולם אוהבים מוזיקה טובה. אני מנגן בעיקר באירועים פרטיים. הם בדרך כלל נורא מעורבבים. והיפה הוא שאני לא צריך לשנות את הפלייליסט כי המוזיקה היא מכנה משותף שכולם יכולים להתחבר אליו".


      ערן כץ (יח"צ , צילום: ערן כץ)
      גם לצעירים יש קול. ערן כץ (צילום: באדיבות המצולם)

      אבל כששואלים מישהו מהקהל, מושג ה"כולם" מתערער. מאיה שרון (32), אוהדת נאמנה של "סבבה והקול" מספרת שבכל זאת, רוב הקהל שפוקד את ערבי השירה בציבור גם היום הוא אשכנזי. "מה זה אשכנזים ומה זה מזרחיים?" מסתייגת שרון. "אם זה מישהו שהוא חצי חצי מה תחשיבי אותו? נורא תלוי איך את מגדירה את זה. אבל בכלליות אני רואה יותר אשכנזים באירועים האלה אם את רוצה שאהיה כנה".

      גם מבחינת נוכחות השירים הים-תיכוניים בערבי השירה בציבור, הדור הצעיר לא מפגין חדשנות רבה בתחום. דניאל זכאי מתקשה למנות את השירים הים-תיכוניים איתם מופיע ההרכב ולבסוף מכריז "אנחנו הולכים על 'דרך השלום'. אבל גם על דברים שהם קצת יותר עתיקים כמו 'שירו של שפשף', או 'רונה', או קצת אייל גולן".

      איזה שירים של גולן?
      האמת שאני לא כל כך רוצה להגיד שאנחנו עושים אייל גולן כי אנחנו עדיין עושים אותו עם הסתייגות. אנחנו מופיעים בפני קהל טוב, קהל איכותי. אז מנגנים את אייל גולן אבל עם קריצה".