פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גברברי סוכר: הופעת הבקסטריט בויז היתה מתוקה אבל לעתים מעייפת

      חברי הבקסטריט בויז סיפקו לקהל המעריצות ברעננה את כל הלהיטים שביקשו ועשו זאת תחת מסה אדירה של קיטש מלבב. לחן הוניג זה הספיק כדי להיפרד לנצח מלהקת הבנים

      בקסטריט בויז בהופעה (יח"צ , אורית פניני)
      עדיין רוקדים (צילום: אורית פניני)

      18 שנים עברו מאז שעל קיר החדר בו ביליתי את רוב ילדותי נתלה פוסטר רחב ואדום במיוחד בו ניק קרטר, הנער והפטריה הבלונדינית הידועה עכשיו לשמצה, מחזיק בורד אדום ומביט לעבר אופק רומנטי כלשהו. כל שאר חבריו לבקסטריט בויז - אייג'יי מקלין, האווי דורו, קווין ריצ'רדסון ובריאן ליטרל הסתפקו במסגרת קטנה יותר לצד דמותו הגדולה של החתן לעתיד שהתפרס על גבי כל הפלקט. אז הספיקו שני אלבומים בשביל לכבוש לב של צעירה כמותי ורוב האחרות בנות גילי, אז היה קל יותר להתרגש ממה שנגיש ופופי. אבל רק אמש, שנה לאחר שהתאריך המקורי של ההופעות נדחה עקב "צוק איתן", הילדה שכבר גדלה בעשור וחצי זכתה להגשים חלום שנחלש.

      אתמול בערב, האוויר ברעננה עדיין הריח מרוח הטיפש-עשרה, לא רק מהקהל, אלא גם מהבמה עצמה שאותה קישטו בעיקר חמשת חברי הלהקה הנוסטלגית, אולי הבוי-בנד המצליחה ביותר מאז שחדרה התופעה מאם-טי-וי אל לבבות הורמונליים ברחבי העולם. הקהל היה ברובו נשי, אימהות, סבתות, נכדות, מתברר שהפופ של הבקסטריט בויז לא העז לפסוח על אף דור. נשים מלאות יוזמה חילקו שלטים עם הוראות שימוש מאחורה, אחרות החליפו רשמים לגבי חבר הלהקה האהוב ביותר (השם הנפוץ ביותר שהועלה: ניק קרטר) ומילאו את האמפי בסוכר של ציפייה וחיוכים מתוקים לקראת עלייתם של החבר'ה לבמה. בכל הזמן הזה התנגנו ברקע שירי הלהקה, כשבסביבות שבע וחצי עלה דיג'יי איתי גאלו בשביל לסכר יותר את האוזניים עם להיטי ניינטיז, גירל-פאוור, עוד בוי-בנדז והנסון.

      ברבע לתשע החל האירוע שאליו התאסף וצרח אמפי שלם, וגברברי הבקסטריט בויז עלו לבמה. בחליפות כחולות וג'נטלמניות, הם ריקדו את דרכם במורד המדרגות לצלילי "The Call", להיטם מהאלבום "Black and Blue", חזרה לימים שבהם חמישה בנים דיברו תורה של עינטוזים, מבטים נוגים למצלמה והבעת כאב דרך אגרופים קמוצים הזזים בסלואו מושן לכיוון הלב. הקהל השיב באותה תהודה נוסטלגית, ובהתלהבות קיבלו את הבנים לחיקם. מהדשא ועד ה-VIP היה אפשר לשמוע את המעריצות הרבות שרות יחד עם הלהקה. המסיבה המשיכה עם "Don't Want you Back" ו-"Incomplete", שלווה בנגינת גיטרה של קרטר וקלידים של ריצ'רדסון.

      בקסטריט בויז בהופעה (יח"צ , אורית פניני)
      לא היה גבול לאהבת הקהל. ולאהבה שהוא מקבל בחזרה (צילום: אורית פניני)

      מוזיקה היתה רק חלק מהערב. בכל פעם שהגיע הזמן לשיר שיר מתוך האלבום אותו הבויז ניסו לקדם, ושעל שמו נקרא כל סיבוב ההופעות "In a World Like This", יצא אחד מחברי הלהקה וזיגג את האווירה במחוות תודה, בהודאת אהבה גדולה לישראל (הם הבטיחו כמה פעמים במהלך ההופעה שהם עוד יחזרו לפה) ובדברי שבח על היופי הנשי המקומי. כל מה שיצא היה טוב, מרגש, הם דיברו למכנה המשותף של כל הבנות שם, שלשלו כמה מילים בעברית כמו "לחיים", "שלום" ו-"תודה רבה", ליטרל אפילו כחכח בגרונו במה שנראה כמו ניסיון להכיל את כל החוויה שהיתה באמפי, הם ידעו להגיד באנגלית הפשוטה ביותר את החום שהקהל הישראלי אוהב לשמוע, והם נענו בהתלהבות יתרה.

      הסחבקים על הבמה לא הסתפקו רק בדיבורים אל הקהל, וגם פינקו את המעריצות בקטעי וידאו בין חלקי ההופעה, כדי שהחבר'ה יוכלו להחליף בגדים. ככה הבנות חזו בדיון לגבי השאלות החשובות של "מי הרציני ביותר בלהקה?", "מי המצחיק ביותר?" וכמובן - כי אם לא הורמונלי מי לי - "מי הסקסי ביותר?". בשלב מסוים בערב חברי ההרכב גם הציגו מעט מן ההיסטוריה שלהם, ציינו 22 שנים להיווסדם וכל אלה ביחד גרמו להופעה להיות מעייפת. מעריצות ששילוב של מזל ושל עבודה קשה גרם להן לשפוך מזומנים שיספיקו בשביל לבלות את חלק מהיום עם הלהקה, התיישבו על תפאורת הבמה כדי לצפות מקרוב בבנים מנגנים שירים כמו "10,000 Promises" ו-"Madeleine", חברי ההרכב שיתפו סודות בחברה (מי ידע שניק קרטר אוהב לשיר ראפ), גבר רנדומלי מהקהל הציע נישואין לחברתו, והסוכר ניגר כמי נהר שבשלב מסוים רציתי רק לחסום אותו.

      בקסטריט בויז בהופעה (יח"צ , אורית פניני)
      כולם, נענעו את הגוף. בקסטריט באק, בסדר (צילום: אורית פניני)

      למרות המרירות המתגברת, ההופעה היתה מהנה, בין התמרחויות והתרפסויות חוזרות ונישנות, חברי הבקסטריט בויז הוכיחו שהם עדיין יודעים לשיר, ויותר מכל - להופיע. כל אחד הוכיח שבין פלייבק לפלייבק, נשאר עוד הרבה פוטנציאל בתוך הגרונות המנוסים, בריאן ליטרול ואייג'יי מקלין הרשימו במיוחד במנעד הקולי שנשאר רחב עוד מימים ימימה. רשימת השירים היתה מחולקת לממתקים מכל הזמנים, הקפיצה עם "We've Got it Goin' On" מהאלבום הראשון ו-"The One" מהשלישי, המיסה לבבות עם "Show Me the Meaning of Being Lonely" ו"Quit Playing Games with My Heart" והדובדבן שבקצפת הושאר לסוף עם "Everybody", שבו הבנים שיחזרו אחד לאחד את הריקוד מהקליפ המפורסם, ו-"Larger Than Life" שהקפיץ את כל האמפי.

      המופע סבל מכמה בעיות טכניות, המסכים היו מטושטשים, הבאסים לפעמים נשמעו רועשים מדי, והיו רגעים בהם הקולות של הלהקה הלכו לאיבוד במוזיקת הפלייבק. אבל זה לא מנע מקהל שלם להרים בהתאמה את השלטים לפי ההוראות ב-"As Long As You Love Me", לזעוק להורמונים המתפרצים כשקרטר אימץ את ה"מג'יק מייק" שנמצא בתוכו, לצרוח להאווי לנענע את הטוסיק שלו תוך כדי שחברי הלהקה התיישבו לנגן על גיטרות וקלידים ובמיוחד להדהד לאוויר החם את המילים, אחת-אחת, טריות מן התנור החם של לב המעריצות אל הבמה מלאת הלבבות והאהדה. כל מי שהצליחה לראות את הבמה, קיבלה את מנת הבקסטריט בויז עליה היא חלמה עוד בימי הפוסטרים והקליפים.

      18 שנים עברו, ומאז עברתי לגור בין סוגים שונים של קירות, תליתי עליהם אנשים אחרים, להקות שונות ומשונות, שחקנים, שחיינים, והחברים מהבקסטריט בויז עברו לחיות בממד השמור ביותר של הנוסטלגיה. בשבילי ליל אמש הכניס אותם עמוק יותר אל תוך העבר וגם אטם אותם שם. זה היה סיבוב נחמד בתוך מנהרת הזמן, אך גם ארוך עם יותר מדי אהדה הדדית מיותרת וקיטשית. עם זאת, לפי ההדהוד שנשאר לי באוזן, זה נשמע כאילו אני רק חלק ממיעוט, רוב הקהל החליט שככל שתהיה מוזיקה, יהיה מי שירצה שהבקסטריט בויז תחזור לפה עוד פעם.