שירה כרמי היא סופרת בת הזמן, על כל המשתמע מכך. אם קראנו סיפור קצר של צ'כוב או של עגנון ידענו ש"ככה זה היה". שירה כרמי איננה מספר-כל-יודע. בתום הקריאה של רבים מסיפורי "האהבה הכי גדולה בעולם" אנחנו תוהים אם אכן הבנו את הסיפור. והאם יש תוקף לתפיסת המציאות של גיבורי הסיפור. האם הדברים באמת קרו? ואם הדברים קרו רק בדמיונם של הגיבורים, האם לאילוזיה הזאת פחות תוקף מאשר למציאות, תהא זו חלקית או מתעתעת ככל שתהיה. כרמי מטילה ספק בקיומו של משהו שהוא 'ריאלי' או 'אובייקטיבי'.
הגיבורים בסיפוריה תובעים מאתנו להתייחס לאילוזיה, לתעתוע ולהטעיה כבעלי זכות קיום שאינה פחותה מזו של 'הריאליזם'. כדי להוסיף נדבך לריאליזם המתעתע שבסיפורים כרמי מרחיקה את עדותה. בחלק מהסיפורים הופכת רעננה לזימבבואה ודברים שקורים בזימבבואה נמצאים ממילא מחוץ לזרם המרכזי של הישראליות המוכרת לנו, לא? המספרת מנהלת דיאלוג עם הקורא שלה. בתוך הסיפור הריאליסטי-לכאורה היא מחביאה תכנים ורמזים נסתרים, כמו סימני דרך במשחקי 'מצא את המטמון'", ואלה מערערים על תקפות הסיפור שהיא עצמה מספרת ומעוררת בקורא תחושה של גירוי וחיישנות: "מה באמת קרה?"
בסיפור 'האהבה הכי גדולה בעולם' גבר מאוהב עוקר את לבו מחזהו, חותך אותו לקוביות קטנות, מבשל אותו ומגיש אותו בתוספת פירה לאהובתו. ב'תראה הכל עכשיו' הגיבורה היא סופרת של סיפורים קצרים שהולכת לבית הקברות ונשכבת בקבר שהוכן עבור מנוח כלשהו כדי למצוא 'פרספקטיבה'. ב'הדרך למלרוז פלייס' הגיבורה נוסעת לאילת לפגוש את הזמר שהעריצה בילדותה. היא זוכרת איך חיזר אחריה כשהיתה בת 11 ובת 14, אך כשהם נפגשים הוא אומר 'את מדמיינת', 'את ממציאה'. עלינו, הקוראים, מוטלת החובה להחליט אם אנחנו מאמינים לה או לו.
האירוניה וההומור הם צבעים נוספים במכחוליה של כרמי. אחד הסיפורים המשעשעים בספר הוא על גיבורה שנוסעת באוטובוס בדרך לקניית ויברטור, ופוגשת זקנה המשכנעת אותה שאת הכל אפשר למצוא בשוק. הגיבורה והזקנה, שנושאת בסל שלה קלמנטינות ודג, נכנסות לחנות הסקס והצעירה קונה שני ויברטורים, אחת לעצמה ואחת לזקנה, שאף זוכה להסברים על דרך השימוש.
משמעותם והשתלשלות עלילתם של רוב הסיפורים בקובץ יכולים להתפענח על ידי הקורא ביותר מדרך אחת. לא פעם, בתום הקריאה, אנו נותרים בתחושה של אי נוחות. אנחנו בטוחים שהגיבור או הגיבורה טעו בהבנת המציאות, אך מהי הערובה לכך שהפרשנות שאנו הקוראים מציעים היא הנכונה? שירה כרמי תמיד משאירה כמה קלפים לעצמה. בכך שאינה מספרת "את הכל" היא הופכת את הקורא למעין כותב נוסף, המוסיף לסיפוריה את המידע או הפיענוח החסר בהם לכאורה. הכישרון של שירה כרמי להפוך את הקורא ל"כותב" נוסף של סיפוריה היא יכולת שלא הרבה סופרים התברכו בה.