קרוב לוודאי שבזמן שתצפו ב"בחזרה למחר", ממש באולם השכן יוקרן "מקס הזועם". אירוני, משום שזה בדיוק סוג הסרטים ש"בחזרה למחר" יוצא נגדם בגלוי: סרטים שמציגים את העתיד כמכוער, הרוס וחסר תקווה. "העתיד הוא לא מה שהיה פעם", אומר כוכב הסרט. אולי כדאי שנחזור לעתיד של העבר, העתיד האופטימי, היפה והמבריק, המלא בבניינים נוצצים, ג'ט-פאקים, חלליות יפות ואור שמש. הסרט הזה הוא פרץ של נוסטלגיה לעבר של העתיד. כלומר, לעתיד של העבר.
המסר הזה מדויק וחשוב. הדימוי של העתיד הקודר כל כך נפוץ באמנות היום, שאנחנו כמעט לא מכירים שום דבר אחר. מ"בלייד ראנר" ועד מקס, מ"מטריקס" ועד "שליחות קטלנית", זה כמעט מובן מאליו שכל מבט קדימה יכלול אסונות, מפלצות ורוע. לאנשים שגדלו בסביבה האנטי-עתידית הזאת, החזון של "בחזרה למחר" ייראה זר לחלוטין. הסרט נקרא במקור על שם הרובע "Tomorrowland" בדיסנילנד, אבל נראה שהיה מתאים יותר לכנות אותו "אפקוט סנטר" שניהם פרויקטים של וולט דיסני, שראה את המדע כמציל האנושות, וחלם על ערים ענקיות שירכזו את הממציאים והחולמים הגדולים בעולם כדי לזרז את בואו של העתיד הזה. מתי הפסקנו לצפות לעתיד והתחלנו לפחד מפניו? והאם ייתכן שכל החזיונות הקודרים האלה הם נבואה שמגשימה את עצמה? שואל הסרט, ומנסה לתקן את הנזק: זהו סרט דיסני לכל דבר ועניין, רק שכל מה שבנוסחה הדיסנית מכונה בדרך כלל "קסם!" הוא כאן מדע, המצאה ואופטימיות. הכוונות של הסרט ראויות להערכה, חבל רק שהביצוע פחות מוצלח.
בעולמנו המודרני והמדכא, קייסי ניוטון (בריט רוברטסון) היא צעירה חכמה ופעלתנית, בתו של מהנדס לשעבר בנאס"א, ובעיקר אופטימית. ללא הסבר, מגיעה לידיה סיכה שבכל פעם שהיא נוגעת בה, היא רואה עולם אחר עולם עתידני, יפהפה ומדהים. בניסיון לחזור לעולם הזה, היא יוצאת לחיפוש אחר מקורה של הסיכה ומשמעותה, ובדרך מוצאת את ג'ורג' קלוני - ממציא שנושל מעולם המחר - וילדה מסתורית (רפי קאסידי) שצריכה להיות בת שישים לפחות. וגם רובוטים. ואמצעי לחימה מוזרים. ואמבטיית-סילון.
כל עוד החידות האלה פתוחות, הסרט מהנה מאוד. "בחזרה למחר" נראה נהדר (השוט הארוך שבו קייסי נודדת בעולם העתיד עוצר נשימה), וכולל קטעי פעולה מצוינים ומלאים בהמצאות מגניבות, כפי שניתן לצפות מהבמאי של "משפחת סופר-על". בריט רוברטסון, מתברר, היא שחקנית שכיף להיות איתה; היא מתפרצת ונלהבת, מדבק לראות אותה צוחקת ומצחיק לראות אותה נבהלת.
בראד בירד הוא גאון; אחרי "ענק הברזל", "משפחת סופר-על" ו"רטטוי" הוא כבר לא צריך להוכיח את זה. אבל מהרגע שבו עזב את האנימציה ועבר לעשות סרטי לייב-אקשן מסחריים "משימה בלתי אפשרית 4" היה סרטו הקודם הוא גאון מהול. "בחזרה למחר" הוא מאוד סרט של דיסני. נכון שבין "שודדי הקאריביים 5" ו"מטוסים 3" הסרט הזה ראוי להערכה בעצם היותו פרויקט מקורי, המתרחש בעולם משלו, אינו המשך וגם לא נראה כמו הכנה לפרנצ'ייז ובכל זאת, זה סרט ש"דיסני" הוא השם הבולט ביותר המקושר אליו, ולא רק משום שהוא נקרא על שם חלק מדיסנילנד. הוא ידידותי מאוד לילדים, אולי אפילו יותר מדי, ונראה שכל פרט בו עבר בדיקה ואישור של הועדה לתדמית של וולט דיסני. אם כבר ב"משפחת סופר על" חשדתם שבירד הוא מאמין בתורתה של איין ראנד, הסרט הזה יסיר כל ספק.
בנוסף, הבעיה הגדולה של בראד בירד היא דיימון לינדלוף. לינדלוף, הידוע בעיקר בזכות "אבודים", כתב את הסרט, ולכן כל כך לא מפתיע לגלות שהוא טוב יותר בשאילת שאלות מסקרנות מאשר בסיפוק תשובות סבירות. לטובת הסרט אפשר לומר שהוא לא נופל לרמות טמטום מדהימות כמו יצירות אחרות של לינדלוף (אהמ, "פרומתיאוס") אבל ברגע שהמסתורין של הסרט מתחיל להיפתר, הוא מתחיל להתמוטט. הסרט נהיה דידקטי יותר ויותר - אנשים עומדים ונואמים ישר למצלמה; הפתרונות העלילתיים הם קלישאות ממוחזרות, ומה שהכי גרוע, הסרט הופך להיות בדיוק הדבר שנגדו הוא יוצא. האופטימיות החייכנית והסקרנות שלו נהרסת בגלל הצורך לספק סצנת שיא הוליוודית, שהרי חייבת תמיד - לכלול פיצוצים ורעים שיש להרוג אותם.
המסרים של "בחזרה למחר" מצוינים, הוא יפה מאוד לעין, והוא טוב מאוד כסרט ילדים, שיראו לפעמים שלא רק העבר יכול להיות קסום, אלא גם העתיד. אבל למבוגרים בפרט, מבוגרים שמעריצים את בראד בירד הסרט הזה הוא אכזבה. לא נעים לומר, אבל קודר ככל שיהיה, "מקס הזועם" עדיף.