שנתיים לאחר שהתחיל בריביירה את המירוץ לאוסקר של "יפה לנצח", שב פאולו סורנטינו לקאן עם סרטו החדש, "נעורים". את הפסלון הזהוב שקיבל על עבודתו הקודמת הוא הקדיש בזמנו לדייגו ארמנדו מראדונה, ובדרמה הטרייה פרי עטו, מוכיח הקולנוען האיטלקי שהוא יודע לביים כמו שהאליל הארגנטינאי ידע לשחק כדורגל. אם לא די בכך, הרי שהפעם היוצר גייס לרשותו כמה מטובי השחקנים שעוד חיים בדורנו, ובראשם מייקל קיין, ושיתוף הפעולה ביניהם יצר את מה שהוא אחד המתחרים המרשימים בפסטיבל, ומה שעוד בוודאי ייזכר כאחד הסרטים הגדולים ביותר של 2015 בכלל.
בניגוד ל"יפה לנצח" וכמו ב"זה בוודאי המקום" שיצר לפניו, הפעם פועל סורנטינו באנגלית. בעזרת חילופי דיאלוגים מלאי עומק בשפה זו, הוא עוקב אחר כמה דמויות במלון ספא שוויצרי, ובהן מנצח מזדקן בגילומו של קיין, שמסיבות השמורות עמו מסרב להזמנה יוקרתית של מלכת אנגליה בכבודה ובעצמה, וכן חברו משכבר הימים (הארווי קייטל), קולנוען המנסה נואשות לביים את שירת הברבור שלו, בתו (רייצ'ל וויז) שזה עתה נזרקה בידי בעלה, ואחרים. כל אלה יושבים, מהלכים, מדברים, משקיפים ומהרהרים על החיים עצמם, אותם ממחיש הקולנוען במצלמתו במלוא עוצמתם, יופיים וגם ריקנותם.
החיים עצמם מה שעוד נותר בהם, אך בעיקר מה שנעלם. זה, ולא פחות מכך, עומד במרכז "נעורים", ומכאן אפשר להבין עד כמה יומרנית מלאכת המחשבת הזו. סורנטינו ככל הנראה כבר לא הסתפק בהשוואות בין "יפה לנצח" ו"לה דולצ'ה ויטה" ובינו לפליני, והחליט שהוא רוצה להגיש את הגרסה הווירטואוזית שלו ל"תותי בר" של ברגמן. מבקרים רבים הזדרזו לאחר ההקרנה ללעוג לו על כך, והקנטרנות הזו לא ברורה. במשך שנתיים לא הפסיקה התקשורת להצדיע לתעוזה של סורנטינו, אז למה היא ציפתה? האם מישהו באמת חשב שייקח צעד אחורה בפרויקט הטרי שלו, במקום לנסות לעלות עוד מדרגה ולהגיש סרט אמיץ ושלם עוד יותר?
סורנטינו בחר באופציה השנייה, וטוב שכך, כיוון שהודות לזאת זכו אמש הנוכחים בריביירה להתפעם מ"נעורים" וליהנות מחוויה מעוררת מחשבה ומרגשת להפליא. קצרה היריעה מלפרט את מעלותיו של הסרט. אם לתמצת את העיקריות שבהן לפיסקה, אז על רגל אחת אפשר לומר כך: הוא מעניק למייקל קיין את תצוגת המשחק הכי ראויה שלו מאז שנות השמונים, ובכלל את אחד מתפקידי חייו; דרך הדינמיקה בינו לווייז, הוא מציג את אחד התיאורים הקולנועיים הכי כנים ורגישים אי פעם של היחסים המורכבים בין אב לבתו; יש בו, כרגיל אצל הבמאי, שילובים מבריקים בין תמונה ומוזיקה, ועבודת מצלמה מסחררת ועוצרת נשימה; ומעל הכל עומד התסריט, הרהוט, המפוטפט והמתוחכם בקריירה של האיטלקי, שבנוי משורה ארוכה של אבחנות אנושיות, ומאפשר לדרמה להיות יפה מבפנים כפי שהיא יפה מבחוץ.
אז בצד עוד רבים שמתלהבים מכך, יש גם לא מעט שמסתובבים בריביירה ומספרים לכל מי שרק רוצה לשמוע עד כמה הסרט הוא בלוף וסורנטינו בלון נפוח. לא פעם מדובר בדיוק באותם אנשים שהיללו את "יפה לנצח" ופתאום החליטו שהחזון של הקולנוען השאפתן לא מתאים להם. בתוך שאון הפסטיבל, אף פעם אי אפשר לדעת איך באמת ייזכר משהו בפרספקטיבה היסטורית. הרי גם "עץ החיים", לאחר הפרמיירה שלו, היה למשל באותו מצב של "נעורים" אך הוכר בסופו של דבר כקלאסיקה. בתור התחלה, אפשר לקוות כי כפי שמגיע לה, הדרמה החדשה של הבמאי האיטלקי תצא מקאן עם פרס מרכזי, אולי אפילו דקל הזהב. ניתן גם להאמין כי בהמשך השנה, קיין יקבל שלל מועמדויות לפרסים, ואולי אפילו יזכה במה שקרוב לוודאי יהיה האוסקר האחרון שלו. כך או כך, גם הקהל בישראל יוכל בקרוב להתענג על הפנינה הזו, שכן היא נרכשה להפצה בידי קולנוע לב.
מיד לאחר ההקרנה, התקיימה בריביירה מסיבת עיתונאים בהשתתפות כוכבי הסרט. כפי שאפשר היה לצפות, קיין משך את מירב תשומת הלב והתמודד עם כך באצילות ובהומור. "בגילי עומדות בפני שתי אופציות לשחק אנשים זקנים או לשחק אנשים מתים", הכריז, "אני מעדיף לשחק זקנים". הבריטי הוותיק נשאל גם על הסצנות הרבות בהן הוא לובש מגבת בלבד, וענה "זה הגוף היחיד שיש לי. צעירים צריכים להסתכל בו ולהבין ככה גם הם ייראו יום אחד. גם הזיכרון שלי כבר לא מה שהיה. המלכה סיפרה לי בדיחה במסיבה והייתי רוצה לספר לכם אותה, אבל שכחתי".
המגבת שלובש מייקל קיין היא הרבה יותר ממה שיש לכוכבים המעורטלים ב-"Love", סרט הפורנו התלת-ממדי של גספר נואה שזכה אמש להקרנת בכורה עולמית בקאן, בהצגת חצות שמאות ויתרו על שעות שינה כדי להידחק אליה. המהומה היתה רבה: כולם רצו לראות כיצד היוצר השנוי במחלוקת של "בלתי הפיך" עומד בהבטחתו לספק לריביירה את אחת היצירה הקולנועית הכי בוטה ופרובוקטיבית שאי פעם הוקרנה בה.
כפי שקורה לעתים קרובות, גם הפעם היתה זו מהומה רבה על לא דבר. "Love" אכן מציג אברי מין גבריים, עינוגים ידניים ושלישיות בצורה ויזואלית שטרם ראינו, אבל זה גימיק שמחזיק לכמה דקות בלבד. מעבר לכך, הסרט אימפוטנטי לחלוטין וסובל מכל המאפיינים של עשייה קולנועית ילדותית: הוא יומרני, מתפנק, מתאמץ יתר על המידה להיות קול וחלול לגמרי. עלילתו הדלה, במרכזה משולש אהבה חושני והרסני, מתקשה להחזיק את אורכו המופרך - לא פחות משעתיים. לכן התוצאה מתחילה לשעמם במהרה, ואף להרדים.
"Love" חסר כל מודעות ונראה כי נואה משוכנע בגאוניות שלו, אך האמת שהסרט אינו גלגול תלת-ממדי של "עיניים עצומות לרווחה", והאמת שאפילו "חמישים גוונים של אפור" זה לא. ביציאה מן ההקרנה נשמע אחד מן הצופים, שלא הגיע אליו בשל מחויבות של העבודה אלא כי רצה בכך, מלין כי "פשוט לא הבנתי מה אני עושה באולם. הלך לי ערב שלם מהחיים". לאחר הקרנה שהיה בה כל כך הרבה זרע גברי על המסך, אין אלא לנחם אותו בפתגם "לא בוכים על חלב שנשפך".
יומיים לאחר הבכורה המוצלחת של "הקול בראש", שהוכתר כסרט הטוב שלהם מזה שנים, הוכיחו פיקסאר כי בכוונתם להמשיך את המומנטום החיובי. בפרזנטציה חגיגית, הציג המנהל האמנותי של אולפן האנימציה את התפריט שלו לשנים הקרובות, וכך למדו הנוכחים בריביירה כי גם אם העתיד קודר מכל בחינה אחרת, לפחות יש למה לחכות על המסכים.
בין המטעמים העתידיים של פיקסאר: "הדינוזאור הטוב", שיגיע כבר בנובמבר הקרוב ולדברי לסטר, ישתעשע בז'אנר סרטי הדינוזאורים בדרך האופיינית לאולפן; "מוצאים את דורי", המשכון של "מוצאים את נמו" שיופץ ביוני הבא, ו"צעצוע של סיפור 4", שיעלה ביוני 2017. נוסף לכך, לא פחות משבעה סרטים עלילתיים ארוכים אחרים נמצאים בתהליכי עבודה כלשהם אצל אשפי האנימציה, וצפויים להתגלגל לעברנו לקראת סוף העשור.
חדשה נוספת בגזרת הסרטים לכל המשפחה הגיעה מכיוון הדוב הכי חם של החורף האחרון, פדינגטון כמובן. בן ווישאו, שדיבב אותו בלהיט הקולנועי, קפץ לריביירה עם "הלובסטר" ראוי השבחים בכיכובו, ובפיו בשורה משמחת למעריצים "'פדינגטון 2' יתחיל ככל הנראה להצטלם מוקדם מן הצפוי, אולי אפילו בחודשים הקרובים". נותר רק לקוות שבפסטיבל קאן הבא, או לכל הפחות בזה אחריו, נזכה לראות את היצור הפרוותי החמוד בעולם צועד על השטיח האדום עם עניבת פפיון מכוסה בכתמי מרמלדה.