משהו רקוב בממלכת "משחקי הכס". התחושה הזאת לא נולדה השבוע עם התרעומת (המוצדקת לחלוטין) בעקבות מאורעות הפרק השישי, היא מרחפת מעל הסדרה מאז תחילת העונה הנוכחית ובמובן מסוים זה היה כמעט צפוי. אין תקדים להפקה טלוויזיונית מורכבת ועצומה כמו "משחקי הכס". זה לא רק הצורך לצלם במספר מדינות ועשרות לוקיישנים שכל אחד מהם עצמאי לחלוטין, אלא בעיקר מלאכת האיזון העדינה בין כל כך הרבה קווי עלילה ודמויות. וזה עוד לפני שדיברנו על כך שמדובר בעיבוד של סדרת ספרים, משימה מורכבת תמיד בגלל הצורך לבחור אילו חלקים ייכנסו ואילו לא, דמויות שנכנסות לחיינו בהדרגה, הדילמה לגבי מה לשנות מחומר המקור, ובמקרה הנוכחי: מה לעשות כשהוא נגמר באמצע ועליך לאלתר. עד כאן קו ההגנה.
דיוויד בניוף ודן וייס אולי לא ידעו למה הם נכנסים בתחילת הדרך, אבל הם בוודאי מבינים את גודל האפקט של הסדרה כיום. כוחה של "משחקי הכס" הוא בגודלה, זה מה שמייחד אותה מכל מה שבא לפניה: היכולת ליצור עולם עצום ודינמי בתוך מסך קטן. היתרון הגדול הזה הופך לחיסרון כשגוף עצום כזה נעצר, וזה בדיוק מה שקרה לסדרה העונה. תחושה של סטטיות בכל קווי העלילה, סירוס של דמויות מפתח (דאינריז, טיריון) ועיסוק יתר בדמויות משנה (פודריק ובריאן). פתאום כשהכל בהקפאה, אפילו סצנות הקרב שהפכו את הסדרה לתופעה העצומה שהיא, נראות מביכות כמו זו שראינו בדורן בפרק האחרון.
סצנת האונס הנוראית של סאנסה (כמו גם זו של סרסיי בעונה הקודמת) נראית כמעט כמו ניסיון נואש להתניע בכוח, בפראות ובאכזריות נוראית את המנוע הקר. זאת היתה גם הטענה של עורכי אתר התרבות "The Mary Sue", שהודיעו כי יפסיקו לסקר את הסדרה בגלל הבחירות הנוראיות שבאמצעותן היא מנסה לייצר מוטיבציה עבור הדמויות. היו כבר מי שטענו כי הגישה הזאת מעידה על צביעות ופלצנות. הרי מי שחי בשלום עם עירום, סקס וניצול נשים לאורך חמש עונות, לא יכול פתאום להתנער מהכל בגלל נערה ג'ינג'ית תמימה שנאנסה. יש עם הטענה הזאת שתי בעיות עיקריות: הראשונה היא, כאמור, הסטטיות הנוראית שאליה הביאו וייס ובניוף את הסדרה. במציאות כזאת, השימוש בסצנות מחרידות בולט הרבה יותר ולכן מייצר גם תגובת נגד חריפה. למרות האיומים מסביב, כמה אנשים אתם מכירים שבאמת נטשו אחרי ההוצאה להורג של נד, "החתונה האדומה" או אחרי מותו של אוברין? הטוויסטים האלה הזרימו דלק למנועים והניעו את הסדרה קדימה.
הסיבה השנייה והקריטית אולי יותר היא האפקט המצטבר. "משחקי הכס" משחקת על קו עדין שמצדו האחד נמצא החשש לגורלו של הגיבור ומצדו השני חוסר אכפתיות. כשהאכזריות והדשדוש של העונה הזו נפגשות, יותר ויותר מעריצים מוצאים את עצמם נגררים לצד האדיש של הקו הזה. באופן מאכזב סירבו וייס ובניוף להתייחס השבוע לסערה שבמרכזה עמדה הסדרה שלהם, אך בעבר טענו שהם נאמנים לרוח התקופה והחברה שבתוכן מתרחשת העלילה, ולא מתכוונים לייפות את המציאות. דווקא בהשקפה הזו נמצאת הסכנה הגדולה באמת ששני היוצרים מסרבים להפנים עד כה: זה לא הזעזוע שיגרום לנו לנטוש אותם אלא דווקא האמביוולנטית.