יש דבר אחד שהבמאים הפלסטינים טרזן ואבו נאסר לא מוכנים שיקרה - שמישהו מישראל ייקח את סרטם העלילתי הארוך הראשון, "Degrade" (תספורת מדורגת בצרפתית), שזכה השבוע לבכורה העולמית שלו בפסטיבל קאן, וישתמש בו למטרות תעמולה . "ניסינו בעבר לשתף פעולה עם ישראלים", הם אומרים לי בראיון שהתקיים בריביירה, "ובכל פעם שזה קרה - לקחו את היצירה שלנו או את הדברים שלנו, ועיוותו אותם לצרכים שמשרתים את האינטרסים הציוניים. לא עוד".
אז אמנם אפשר לכאורה לעשות בישראל מטעמים מן הסרט, המשתמש בסיפורן של כמה לקוחות בסלון יופי עזתי כדי להמחיש את עומק המחלוקות הפנימיות בחברה הפלסטינית, ולהראות כי לא רק צה"ל אחראי להרג אזרחים, אלא גם החמאס וארגונים מקומיים אחרים. עם זאת, האחים נאסר לא מוכנים שהקהל בארץ ישתמש בסרט כדי להסיר מעצמו אחריות. "נכון, יש לעזה הרבה בעיות, רבות מהן פנימיות", הם אומרים, "אבל ישראל היתה ונותרה הבעיה העיקרית של העם הפלסטיני. היא הסיבה לסבל שלו, ועד שלא יסתיים הכיבוש, שום דבר לא ייפתר".
לכן, אף שהאחים רואים חשיבות בהפצת הבשורה של הסרט ברחבי העולם, יש מקום אחד שהם מסרבים להקרין אותו בו - ישראל. "פנו אלינו כבר מפסטיבל ירושלים וכל מיני מסגרות אחרות, וסירבנו", הם אומרים. "אם מישהו רוצה להקרין את הסרט במסגרת פרטית - סבבה. אבל לא נאפשר הקרנה שלו באיזשהו מוסד שמקבל תקציבים מן המדינה. אי אפשר שישראל תרצח אותנו ביד אחת שלה, וביד אחרת תבקש להקרין את היצירה שלנו".
אמש התקיים טקס הסיום החגיגי של מסגרת הצד "שבוע הביקורת", בו "דגרדה" קיווה לקבל את הפרס מחבר השופטים, בראשו עמדה רונית אלקבץ. זה היה יכול ליצור מפגש פוליטי מעניין. אך הוא יצא בידיים ריקות. הפרסים של התחרות הרשמית - ובראשם דקל הזהב, העיטור היוקרתי בריביירה ואחד החשובים בעולם הקולנוע בכלל - יחולקו ביום ראשון, ואין כרגע פייבוריט ברור.
לרשימת המועמדים האפשריים לפרס הצטרף אמש (חמישי) שם נוסף. מדובר ב"המתנקשת" של הבמאי הטיוואני הו הסיאו הסיאן, שהתגלה כאחד מסרטי אמנויות הלחימה היפים והמרשימים ויזואלית בכל הזמנים, אך גם כאחד המשעממים שבהם - מספיק משעמם כדי שמבקרים רבים יכריזו עליו כיצירת מופת נדירה.
נוסף אליו נחשפו אתמול שני מתמודדים נוספים מן התחרות הרשמית. "דיפאן" של ז'אק אודיאר ("לבי החסיר פעימה") עוסק במהגרים הנמלטים מסרי לנקה לצרפת, רק כדי לגלות שהמדינה האירופאית לא פחות אלימה. הבמאי מוכיח שוב עד כמה הוא מיומן בעשייה קולנועית ומציג את סיפורם בדרך היעילה והחכמה שאופיינית לו. התוצאה היא כתב אישום חריף ואפקטיבי נגד החברה הצרפתית, שאוכלת את יושביה ומבריחה את אזרחיה.
"עמק האהבה" של גיום ניקולו הוא צרפתי גם כן, אך מתרחש בלוס אנג'לס ומתאר כיצד זוג בגילומם של ז'ראר דפרדייה ואיזבל הופר מתאחדים מחדש לאחר עשרים שנות פרידה, בעקבות מכתב מסתורי שהותיר להם בנם המנוח. יש בדרמה אקסצנטריות מלנכולית שמזכירה את סרטי המסע האמריקאים של שנות השמונים, ויש בכך קסם מהפנט. נוסף לכך, גם מי שאינם מעריציה של הופר חייבים להודות כי התצוגה שלה כאן מלאת עוצמה, ודפרדייה ממחיש כאן לא רק לאילו ממדי ענק צמחה כרסו, אלא גם שהוא היה ונותר שחקן ענק בעצמו.
ויש בפסטיבל גם סרטים פחות טובים. עיתונאי הקולנוע החרוץ רייני אורבן אסף כמעט כל ביקורת שהתפרסמה על כל אחת מעשרות היצירות שהוקרנו בריביירה, ובעוד "המתנקשת" צועד בראש, את הטבלה סוגרים שלושה - "סיפור על אהבה וחושך" של נטלי פורטמן, שהמתקפה נגדו נראית לי מוגזמת ומופרכת, וכן "ים העצים" של גאס ואן סנט עם מתיו מקונוהיי ו"מרגריט וז'וליאן" של ולרי דונזלי עם ז'רמי אלקיים, שדווקא הרוויחו ביושר את הקטילות.
איך מתמודדים כוכביהם עם מיקומם בתחתית? "לאנשים יש זכות לשרוק בוז בדיוק כפי שיש להם זכות למחוא כף", הכריז מקונהיי. אלקיים, שגם השתתף בכתיבת "מרגריט וז'וליאן", הגיב בפניי באופן רציונלי עוד יותר. "יש בי הערכה עצומה למסירות של מבקרי קולנוע, וגם זהירות גדולה מן ההחלטיות שלהם", אמר. "ההחלטיות הזו תמיד נראית לי חשודה. כשיצרתי סרט ואמרו עליו שהוא פנומנלי - פקפקתי בכך, וזאת אני עושה גם עתה, כשאומרים לי שעבודתי החדשה היא קטסטרופה. לדעתי, האמת היא לא פנומנלית ולא קטסטרופלית - האמת נמצאת איפשהו באמצע".