בווינה מתמרקים היום לקראת גמר האירוויזיון. מערבה משם, במרחק של כשעה וחצי באווירון, מתכוננים בריביירה לקראת גלגול השטיחים האדומים וסיום המהדורה הנוכחית של פסטיבל קאן, שתינעל מחר (ראשון) בטקס חלוקת הפרסים.
רגע לפני הסוף עוד הספיקו בפסטיבל להקרין כמה סרטים אחרונים. הבולט בהם, שהוצג בפרמיירה עולמית מחוץ למסגרת תחרותית, היה העיבוד החדש והמדובר ל"הנסיך הקטן", שנעשה בידי הבמאי האמריקאי מרק אוסבורן ("בוב ספוג", "קונג-פו פנדה") באנימציית סטופ-מושן ובתקציב נכבד. כבר ראינו בעבר גרסאות קולנועיות לספר הפולחן של אנטואן דה סנט-אכזופרי, כולל אחת קריפית למדי של סטנלי דונן עם שחקנים ובשר ודם משנות השבעים, אך זו האדפטציה הגדולה והמושקעת עד כה. לכן לא פלא שניכרה בצרפת התרגשות כה גדולה לקראתה.
אף שהצרפתים רכושנים לגבי המורשת שלהם, וזוהי גם הגישה של חסידי "הנסיך הקטן" כלפי הספר מעורר השראה, ההקרנה עברה בהצלחה והסרט קיבל תגובות חמות. הן מבני עמו של סנט-אכזופרי והן מבני לאומים אחרים. כמה מהם גם נדרשו להוציא את הממחטות, שכן העיבוד הקולנועי הזה שם דגש על הממד הסנטימנטלי של המקור, ומושך ככל האפשר לכיוון הקיטש.
החלטה נוספת של היוצרים היתה לקחת לעצמם חירות אמנותית גדולה, ובמקום להיצמד לטקסט הקלאסי, להמציא לו סיפור מסגרת ארוך ומורכב שלמעשה תופס את רוב הנפח העלילתי. כתוצאה מכך, יותר מאשר עיבוד ל"הנסיך הקטן", אפשר לומר כי זה סרט שנעשה בהשראתו או ברוחו, ויש לו קיום עצמאי גם בלי קשר למקור.
אני רחוק מלהיות מעריץ של הספר, וההנחה שלי במהלך הצפייה היתה כי מי שהם כן כאלה יגיבו בזעם. בינתיים נראה שאפילו חסידיו המושבעים מרוצים מן התוצאה, ומעניין יהיה לראות את תגובת הקהל הישראלי לסרט, שנרכש להפצה בידי קולנוע לב ויגיע לארץ בחודשים הקרובים.
על דבר אחד יסכימו כולם: כיאה ל"הנסיך הקטן", יש בסרט אנימציה מעולם אחר. הלב מתמלא רק מלהסתכל בה, ולאור ההישג הזה, הוא יעניק מלחמה שערה ל"הקול בראש" של פיקסאר בקרב על האוסקר. כמו כן, קשה להתווכח על כך שדמות השועל בו מקפצת לפסגת רשימת השועלים הקולנועיים המאופיינים, הרגישים והכובשים בהיסטוריה של הקולנוע.
בהתאם לאווירת סוף הקורס, מסגרת הצד היוקרתית "השבועיים של הבמאים" ננעלה כבר אמש. העיטורים המרכזיים הלכו ל"מוסטנג", שהוגדר כתשובה הטורקית ל"חמש ילדות יפות", וכן לדרמה הצרפתית הרומנטית-ספרותית "שלושה זיכרונות נעורים". שניהם נרכשו להפצה בארץ בידי קולנוע לב.
טקס חלוקת הפרסים לווה בהקרנת בכורה אירופאית חגיגית של סרט האינדי האמריקאי "Dope", מעין תשובה היפ-הופית ומסוממת לקומדיות הנעורים של שנות השמונים, בהפקת פארל וויליאמס, שנכח בפרמיירה וסיפק לצלמים הרבה תעסוקה. הקומדיה, שביים ריק פאמיוואה, הוקרנה לראשונה בפסטיבל סאנדנס וגרפה שם מחמאות. אמש אפשר היה להבין למה: אמנם היא עמוסה מדי וגם מעט פשטנית, אך עדיין קצבית וסוחפת, ונהנית מן התצוגות הכובשות של שחקניה הכריזמטיים, ובראשם זואי קרביץ.
חשוב מכך, "Dope" מיטיב לגעת באופן מבדר ועוקצני כאחד בפוליטיקת הזהויות האפרו-אמריקאית. יחד עם "Dear White People", שיצא בשנה שעברה ועשה דבר דומה, מתפתח כאן תת-ז'אנר חדש ומעניין של סרטים על צעירים שחורים בארצות הברית.
נוסף לכך, הפסטיבל הציג אמש את המתמודד הלפני-אחרון בתחרות הרשמית שלו: "Chronic" דובר האנגלית של הבמאי המקסיקאי מישל פרנקו, ש"אחרי לוסיה" שלו היה הטוב בסרטי הפסטיבל לפני שלוש שנים, וגם זכה בפרס במסגרת הצד "מבט מסוים".
מי שהעניק בזמנו את הפרס לפרנקו היה טים רות. השחקן הבריטי נשאר בקשר עם הקולנוען המקסיקאי וביקש להשתתף בפרויקט הבא שלו, וכך מצא עצמו מככב ב-"Chronic" כאח סיעודי שעושה הכל למען המטופלים שלו - גם אם הם מבקשים ממנו לשים קץ לחייהם.
פרנקו משתמש בסיפור הזה כדי להוכיח שוב כי הוא אחד מיורשיו של מיכאל הנקה. כמוהו, גם הוא יוצר סרטים שעל פניו נראים קרים ומניפולטיביים, אך למעשה הם מופת של חסד, אנושיות, חמלה ואהבת אדם. כמו כן, בדומה למאסטר האירופאי, גם הבמאי הלטיני מתגלה שוב כאשף קולנועי - שניות הסיום של "Chronic" הן המפתיעות והמטלטלות שנראו השנייה בריביירה, וגרמו לצופים לקפוץ בכיסאותיהם. בשבוע הבא יגיע המקסיקאי לפסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב, ומי שיילך לפגוש אותו יזכה לשוחח עם אחד הקולנוענים הצעירים המבטיחים והמסקרנים כרגע.
גם התצוגה של רות בסרט מרשימה, ושמו כבר מוזכר כמועמד אפשרי לפרס המשחק הראשי בפסטיבל. הכוכב הבריטי הגיע כמובן למסיבת העיתונאים שלאחר ההקרנה, ונשאל בה על עמדתו באשר לסוגיות שעולות בסרט. "חייבים לאשר בחוק המתות חסד", הכריז. "מטורף בעיני שיש עוד ממשלות שאוסרות את זה, שמכריחות אנשים חולים לסבול כל כך לפני המוות".
נאום הזכייה הכי מסעיר בפסטיבל
היום (שבת) יוקרן בפסטיבל המתמודד האחרון במסגרת התחרות הרשמית, "מקבת" בכיכובם של מריון קוטיאר ומייקל פסבנדר, ולדברי עיתונאים שכבר הזדמן להם לצפות בו, הוא אינו מועמד רציני לדקל הזהב, העיטור החשוב בפסטיבל. אז מי כן יכולים לזכות בו?
שאלה טובה. בניגוד לשנים קודמות, בהן סרטים בסדר הגודל של "שנת חורף", "אהבה" ו"עץ החיים" ניצבו כפייבוריטים ברורים לאורך כל הדרך, הפעם אין אף אחד שמתקרב למעמד הזה. יש לפחות חמישה-שישה שמות שנראים כבחירות הגיוניות. חבר השופטים בראשות האחים כהן יכול ללכת על בחירה מיינסטרימית למדי - "קרול" של טוד היינס עם קייט בלנשט ורוני מארה, "נעורים" של פאולו סורנטינו עם מייקל קיין או "אמא שלי" של נני מורטי עם ג'ון טורטורו, אבל בהחלט ייתכן שיילך לכיוון מעט מאתגר ומפתיע יותר, ויעניק את הדקל ל"המתנקשת" הטיוואני, "Mountains May Depart" הסיני או "הבן של שאול" ההונגרי.
את התשובה נדע מחר, ראשון בערב, בו יתקיים טקס חלוקת הפרסים. בינתיים, הוענק אמש (שישי) מה שהוא למעשה הפרס החשוב היחיד בריביירה - ה-Palm Dog, המחולק מדי שנה למצטיין מבין הכלבים המככבים בסרטי הפסטיבל. השנה, את העצם העסיסית קיבלה לאקי, תערובת של פודל ומלטזי המהלכת על ארבע ב"לילות ערב" עטור השבחים של הפורטוגלי מיגל גומש.
הכלבה המנצחת לא הגיעה לטקס, אולי מפני שלא הספיקה לרכוש עקבים, אבל הקליטה מן הספה שלה נאום זכייה מלא פאתוס ונביחות שהוקרן לנוכחים בריביירה. לאקי המחישה בו שוב את היותה כוכבת אמיתית, אבל עם כל הכבוד לה ובכלל לבני מינה, בסיכומו של סוף השבוע הזה חייבים להודות כי החיה הקולנועית הכי מקסימה בפסטיבל היתה השועל מ"הנסיך הקטן".