גנוב על לאה: האנשים מאחורי השמות בשירים

לכל איש יש שם, אבל לא לכל שם יש איש. כשיגאל בשן, לדוגמה, שואל "אם תזכרי אותי סיון, האם תקדישי לי קצת זמן?", לא מרצדת בראשו דמות של סוון כלשהי, אמיתית, מהמציאות, כמו למשל סיון קליין, סיון רהב-מאיר, סיון טלמור או סיוון אברהמי.

השם "סיון" לא מרפרר לאף אחת ספציפית. הוא בסך הכל פרי מוחו הקודח של שמוליק צ'יזיק (ז"ל) שניסה למצוא שם עברי עם מצלול דומה לזה של "סוזאן" – שמו המקורי של השיר הזה, שהוקלט לראשונה באנגלית, כחלק מניסיון של יגאל בשן (או בשם הבמה הלועזי שלו "ניל בשן") לפרוץ בחו"ל בסוף שנות השבעים בעזרת שירים שכתבו לו בראיין אדאמס ואלטון ג'ון, לצד ביצועים באנגלית לשירים נוספים שהפכו בהמשך ללהיטים בעברית, ביניהם "יש לי ציפור קטנה בלב".

צ'יזיק, אגב, הוא ככל הנראה אחד מהפזמונאים הישראליים שכתבו הכי הרבה שירים על אנשים לא קיימים, או קיימים בה רק בהשאלה ("רוצי שמוליק", "שרית הספרית", "לורן" ועוד) – מעין חברים דמיוניים של הכותב - אבל גם לדני סנדרסון, לאושיק לוי, לשלום חנוך, למשינה, ל"הבילויים" ול"אטרף" יש, משום מה, קטע חזק עם שמות כאלה לשירים. תבדקו ב"שירונט".

חלק מהאנשים האלה, מהשירים עם השמות של האנשים, דווקא כן קיימים, או היו קיימים, במציאות. כולם יודעים מיהו "יונתן שפירא" של איה כורם (פעיל שמאל רדיקלי וטייס קרב לשעבר), לאיזו אילנה בדיוק שר אביב גפן את "הו אילנה" (אילנה ברקוביץ') ולאיזה יהונתן קורא אושיק לוי לנסוע הביתה (גפן). ידוע גם שהשיר "טוליק", שביצע לוי בפסטיבל שירי הילדים התשיעי, נכתב (בידי רמה סמסונוב) בהשראת סרן תובל (תולי) גבירצמן ז"ל לפני שנהרג במלחמת לבנון הראשונה – ואגב, התיאור שמופיע בו עם אשכול הענבים שסירב לחלוק מבוסס על מקרה אמיתי.

לעומת זאת, יש גם לא מעט שירים עם שמות של אנשים שרק נשמעים, אולי, כמו שמות של אנשים. למשל, "חוזה לך ברח", שיר אחר של לוי, שלא מתייחס לחוזה מסוים, בכתב או בעל פה ("כל אחד יכול לפרש את השם הזה איך שהוא רוצה", מסביר לוי), "מיכאל" של אתי אנקרי שמספר על דמות פיקטיבית לגמרי, או "רעיה" של אביהו מדינה, שבכלל לא עוסק באדם כלשהו, אלא אך ורק ברעיה, במובן של אישה, בת זוג לחיים.

אז כן, פרט לאנשים טובים, אנשים רעים וחיידקי קולי, חיים בינינו גם לא מעט רוחות רפאים בדמות אנשים שכולנו יודעים לזמזם את שמם, אך רק מתי מעט, אם בכלל, זכו לפגוש אותם פיזית, גוף וצלם.

יצאתי, אפוא, למסע בעקבות האנשים האלה, מהשירים. אמנם לא מצאתי אף אחד מהם, רק שמעתי עליהם סיפורים, אבל לפחות עכשיו אפשר לדעת מיהם, מהם, למה הם וכמה הם. הנה, תכירו.

ערן צור: "שמעתי המון פעמים את השם של כרמלה בבית שגדלתי בו, בקריות. היא גרה בבניין לידנו והיא כל הזמן היתה מנקה את הרצפה בדירה שלה עם קבקבי עץ שעשו המון רעש. לא פעם היא היתה עושה את זה בחמש בבוקר ומעירה את כולנו. ההורים שלי ממש סבלו ממנה. האמת היא שאני לא ממש יודע מה קורה איתה היום, אבל... טוב, עזוב, אתה מכניס אותי פה לאזורים בעייתיים כי הבן שלה רצה להיכנס בי פעם בגלל השיר הזה. עד היום אני לא מבין מה יש לו לכעוס. אני הרי לא מזכיר שם שמות משפחה, ובכלל, בסופו של דבר, גם כרמלה, גם גרוס וגם ואגנר הם שמות מושאלים. ואגנר אולי מתייחס, באיזשהו מקום, לואגנר המלחין, אבל היה גם פושע ידוע בקריות שקראו לו ואגנר, אז אני מניח שגם זה נכנס לי בתת מודע. גרוס, אגב, היה המגן הימני של הפועל חיפה – הקבוצה שאני אוהד כבר שנים. אני נורא שמח שהם נשארו ליגה השנה. איזה כיף".

דפנה ארמוני: "בגדול, השם הזה הוא דו-משמעי: מצד אחד זה שם של אישה מבוגרת שמלמדת אישה צעירה על החיים מתוך ניסיון חייה ומצד שני – שהוא גם הצד ששלום חנוך, שכתב את השיר, התכוון אליו - זה שיר שמדבר על המדינה ועל היחסים שלה עם הגבר המבוגר יותר, בעל הניסיון, שהוא ארצות הברית. כששלום (חנוך) הביא לי את השיר הזה, הכותרת שלו היתה 'ישראלה', עם האותיות 'ישר' בסוגריים. היום, כשאני שרה את השיר הזה, אני תמיד חושבת על המדינה".

נעם ענבר, הבילויים: "כן, יש אדם כזה, ודאי, הוא היה המנהל של פארק הירקון, אבל השיר לא עוסק בו בשום אופן. השתמשתי בשם הזה כי הוא נשמע כמו שם שברח ממחזה של חנוך לוין. כלומר, ההשאלה היא מצלולית בלבד. אני גם לא בטוח שככה באמת מבטאים את השם שלו. כאילו, זה לא הוא בשום צורה ואני לא יודע עליו שום דבר. מה שקרה זה שיום אחד ימי (ויסלר) ואני ראינו את השם שלו מתנוסס איפשהו, מאוד אהבנו אותו וכתבנו עליו שיר. הוא ממחיש מאוד, לדעתי, מצב שבו המציאות כאילו מדברת אלינו בקודים ספרותיים, כי השיר עוסק באדם מאוד רגיל כביכול, כל-ישראלי, אחד שרוצה להיות בסדר – אבל השם המוזר שלו עומד מול זה באבסורדיות. זאת אומרת, השיבוש שמתחיל בשם עובר אחר כך לתודעה, למוסר ולעולם הרגשי".

ניסים גרמה: "השיר הזה נכתב על ידי מאיר אריאל ז"ל כדימוי לירושלים, לציון, ובהתחלה, שלום חנוך, שהיה חבר טוב מאוד שלו, ממש התנגד לו. הוא אמר שזה שיר לא טוב – ואני משתמש בלשון מאוד עדינה. בעיקרון, השיר היה חלק מאלבום שמאיר (אריאל) ואני היינו אמורים לעשות ביחד, אבל בסוף זה לא קרה. לא יודע למה. מה שכן, חודשיים-שלושה אחר כך מאיר התקשר אליי ואמר לי שהוא רוצה לתת לי את השיר הזה במתנה. בקיצור, הגעתי אליו הביתה, הוא הכניס אותי פנימה כי פחדתי קצת מהכלבים, ואמר לי 'קח את השיר ותעשה איתו מה שאתה רוצה. כל מה שתעשה איתו יהיה מקובל עלי'. הרגשתי מחויבות אדירה כלפי היוצר הענק הזה, אז ממש השקעתי בשיר, בקטע היסטרי. אחרי שבע סקיצות שלא הייתי מרוצה מהן, המעבד שלי התפטר. בסופו של דבר הוצאתי אותו, הוא נהיה להיט גדול ותרצה (אריאל) קיבלה עליו 59 אלף שקל תמלוגים – הסכום הכי גדול שהיא קיבלה אי פעם משיר של בעלה".

גלעד כהנא, הג'ירפות: "אני מצטער, באמת שאני מצטער, אבל אני לא יכול לספר מי זה רמי. אם אספר לך את זה, יש אנשים, כולל הוא, שזה יהיה הסוף שלהם – ואולי גם שלי ושלך. לא יודע אם זה ייגמר במוות, אבל בטוח יהיו שם לפחות ברכיים שבורות, או פיקות פרוקות. נכון, זה לא נעים, אבל אפשר להתאושש מזה אחרי שנתיים-שנתיים וחצי. לא, אני לא עובד עליך. באמת שלא. באמת אסור לי לספר לך מי זה רמי. אני באמת-באמת לא צוחק איתך. זה מסוכן".

שרון (אליוט) בן עזר, סולנית פוליאנה פרנק: "אני חייבת להודות שגם מבחינתי 'זיווה' זו תעלומה. עמי לוי כתב את זה בתיכון ועד היום הוא מסרב להודות שזה היה על מישהי מסוימת. מהבחורות שהוא יצא איתן ואני מכירה אין איזושהי זיווה, אבל הוא יצא עם המון-המון-המון בחורות ככה שהכל יכול להיות.

"שמע, הוא היה טינאייג'ר מאוד חרמן וגם מאוד מצליח בעניינים האלה, אז יש מצב שעברה שם גם איזו זיווה. מה שכן, פגשתי בחיי יותר מבחורה אחת שהודיעה לי בכעס שהיא שינתה את השם שלה בגלל השיר הזה. אני, באופן אישי, חושבת על בחורות בכלליות כשאני מקשיבה לו או שרה אותו – ולאו דווקא על כאלה שאני שונאת. בכלל, אני בחורה חביבה".

אלונה דניאל: "זה היה שיר סתלבט על חברה שלי, שלא חיה בארץ היום. היא באמת היתה אישה גדולה, אבל במובן הנפשי, לא הפיזי, בממדים היא דווקא היתה קטנה, אבל היא היתה מאוד שתלטנית כזאת, מאוד יודעת לשחק אותה. תכל'ס, כתבתי את השיר הזה ממש בצחוק ובכלל לא רציתי להכניס אותו לאלבום, אבל כשחיים שמש, המפיק המוזיקלי, שמע אותו הוא אמר לי שחייבים להכניס את זה. אמרתי לו 'מה קרה לך?! זה סתם שיר סתלבט ליום הולדת של חברה!'. בסופו של דבר הם ניצחו, אני כעסתי מאוד כשזה יצא והיום אני מבסוטית, כמובן".

דני סנדרסון: "בשנת 1978 הייתי נשוי טרי ואת הפזמון לשיר הזה כתבתי במקור עם השם נעמי, כי הייתי נשוי לנעמי והשיר הוקדש לה. הגרסה הפחות מוצלחת שהתאמנתי עליה בזמנו היתה עם השם רוני בפזמון. פחות אהבתי אותה כי המצלול של השם 'נעמי' נשמע לי יותר מתאים לשיר. כלומר, הנו"ן מצלצלת יותר טוב מהרי"ש, שהיא אות גרונית.

"בסופו של דבר הלכתי על הגרסה של 'רוני' כי... אתה יודע, הייתי נשוי טרי ופחדתי ששיר על פרידה ייצור אינטריגות בין נעמי לביני, ושבסוף היא עוד תעזוב אותי, חס וחלילה, בגלל זה. אמרתי לעצמי 'מה אני צריך עכשיו צרות בבית', שיניתי את השם, וזהו, השאר היסטוריה. זה רק מראה שלפעמים, מהסיבות הלא נכונות אתה יכול לעשות את הדבר הנכון".

סנדרסון: להבדיל מהרבה שירים שיגעתי והזעתי על כל מילה בהם, כאן, באופן יוצא דופן, כתבתי שיר בזרם תודעתי – ואגב, זה לא היה ליד הים אלא סתם בבית. בגדול, זה שיר מפונטז והזוי לגמרי, אבל, אם להשתמש בפסיכולוגיה בגרוש, אני מניח שהוא משקף את זה שהייתי מאוד קשור לאמא שלי והיא השפיעה עלי לא מעט. את הים, לעומת זאת, תמיד שנאתי לגמרי. אני יודע, הנושא של מים וים מופיע המון בשירים שלי, אבל אני מה זה שונא את זה. זה כמו שאתה חולם על דברים שאתה לא רוצה לחלום עליהם. אצלנו במשפחה לא הולכים לים, באופן עקרוני, כי אחרי דקה וחצי שם אפשר להגיש אותנו עם צ'יפס".

דורי בן זאב: "זה שיר משותף של שלום חנוך ושלי, שנולד מתוך סיפור על מישהי מילדותי, אבל בין השם למציאות השירית יש הבדל רב. פעם, בילדותי, כשהייתי הולך למכולת היתה מישהי שעמדה במרפסת והתחושות שעברו בינינו אז, כשאני ברחוב והיא במרפסת, גרמו לכך שיום אחד עליתי אליה כדי להחליף איתה ספרים. אני לא יכול להגיד שזה נכון במאה אחוז, אבל אני כמעט בטוח שקראו לה לאה, ובכל אופן ברור מאליו שמה שמחזיק את השיר זה משחק המלים המבריק של שלום (חנוך), 'גנוב על לאה'".