צרור קללות עסיסיות, בשלל שפות וסגנונות, שנפלט מפיו של אורי, היה סימן ההיכר המובהק של בוקר יום ראשון חדש. באחת, התיישב במיטתו ובתוך כך חבט בכפו הגדולה על השעון המעורר למוד הסבל, שלא פעם תהה אורי בינו לבין עצמו מה תהיה מידת עמידותו של השעון הוותיק בפני מכות הבוקר הלא-רצוניות הללו. השעה הייתה שש בבוקר, וב-6:17 בדיוק, כבר ישב אורי במכוניתו, תוהה, כבכל יום, מדוע התרגל לשתות את הקפה הראשון במשרד ולא בבית, טרם צאתו.
לכל אורך הנסיעה למשרד נהג כשידו האחת שעונה על אדן חלון המכונית והאחרת על ברכו. אצבע אחת בלבד אוחזת בגלגל ההגה ומאזנת את גלגלי הרכב על פי נתיב הנסיעה. למעשה לא נזקק ליותר מכוחה של אצבע אחת. גופו הענק מילא את כיסא הרכב, שלעתים השמיע קריאות מחאה תחת כובד משאו. כיאה לאיש שירות הביטחון הכללי, היה שערו השחור מסופר בתספורת צבאית קצרה. אולם לא כשאר חבריו שהקפידו על גילוח יומי, נהג להתגלח אחת ליומיים, כך שבבוקר זה היו לחייו מכוסות זיפים קטנים, שחורים וקשים. הוא לא היה גבר שנשים היו מגדירות כיפה תואר, אולם גודלו, בתוספת לזוג עיניים כחולות ומבט קר ונוקב, הקנו לו נוכחות מרשימה ששירתה אותו היטב בתפקידו.
טרם החל ביום עבודה מפרך, למד אורי ליהנות מאותן נסיעות בוקר למשרד. בשעות אלו לא סבלו עדיין הכבישים מעומסי תנועה והנסיעה שטפה במהירות, מריצה לנגד עיניו שדות ויישובים חקלאיים שהתעוררו לבוקר יום חדש. נופים אלו היו תפאורה מרגיעה בדרך ליום עבודה עמוס ואינטנסיבי, מנוגדים בתכלית למראות ולחוויות שחווה בהמשך היום. בזמן הנסיעה נהג לתכנן לעצמו את סדר יומו, לארגן את מחשבותיו וליהנות מהרהורים ב"נושאי רוח", כפי שנהג לכנותם, אותם נושאים שבלהט היום לא התפנה לעסוק בהם.
עד גיל 21 עבר אורי מסלול חיים אופייני לבני גילו. לימודים בתיכון, תנועת נוער ושירות קרבי בצבא. כתלמיד, מעולם לא היה מהמצטיינים. נושאי הלימוד לא עוררו בו התעניינות יתרה, ובתחרות על זמנו, תמיד ניצחו עיסוקים אחרים. כילד, אהב לעסוק בספורט עם חבריו, אך בד בבד אהב להתבודד, לרוב בחיק בטבע, בשעות אחר הצהריים, תוך קריאת ספר או הרהורים בנושאים שונים ומשונים. הרהוריו נגעו, לרוב, בנושאים שלאו דווקא עניינו את בני גילו, ולכן הבין כבר בשלב מוקדם בחייו כי היכולת לשתפם בכך כמעט אפסית.
בניגוד גמור ליכולתו להפליג בהרהורים בנושאים פילוסופיים ובמחשבות חולמניות, היה אורי אדם מפוכח. הוא ידע תמיד כי בשלב כלשהו ימשיך ללימודים אקדמיים, כחלק ממסלול חייו, אולם בנושא שיעניין וירתק אותו, ולא מתוך הכרח כמו בבית הספר. ואכן, בסיום השירות הצבאי החליט אורי שלא לבזבז זמן ונרשם ללימודים באוניברסיטה. בעת שרבים מבני גילו חלמו על הרגע בו יפשטו מדים ויטוסו לטיול המסורתי בדרום אמריקה או בהודו, פעלו באורי דחפים אחרים לגמרי. הוא רצה להתקדם, לצבור ידע ולא פחות מכך לבסס עצמו כלכלית, להגיע למצב שיוכל לפרנס את עצמו ולא בעבודות "סטודנטיאליות". חודשי רביצה על חופי הים בגואה או "טרקים" ביערות ברזיל נראו לו כעיכוב מיותר.
השירות הצבאי עורר בו בעיקר שאלות שאיש לא ידע לתת לו מענה עליהן. הפעילות המבצעית בשטחים הביאה אותו, כאת מרבית בני גילו, למקומות ויישובים שלא הכיר בעבר, תוך מפגש עם אוכלוסייה שונה בתכלית מזו שפגש בסביבת ילדותו. בהתבוננות על חבריו ליחידה, ציין אורי לעצמו, כי היכרות זו עם האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים יצרה אצלם התייחסות מגוונת. היו כאלה שטענו כי השהות בשטחים מיותרת. על ישראל לצאת מיישובים אלו ולהניח להם, לתושבים המקומיים, לנהל את חייהם בעצמם. מנגד, היו כאלה שעצם הפעילות, שמן הסתם עסקה בפעילי טרור שהביעו את משטמתם כלפי יהודים, רק חידדה את השקפתם כי השלום עם אוכלוסייה זו עדיין אינו נראה באופק וטרם בשלה העת לסגת מהשטחים. אורי פיתח זווית הסתכלות שונה לחלוטין. מבחינתו, היה זה מפגש עם תרבות שלא הכיר בעבר. תרבות שריתקה והקסימה אותו, ללא קשר להשקפות פוליטיות. כשנרשם ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, אמנם לא ידע עדיין כיצד יתרגם לימודים אלו למקצוע עתידי, שממנו יוכל גם להתפרנס, אולם תחום זה עניין אותו, ואורי החליט כי לשם מועדות פניו.
כשבועיים בלבד חלפו מאז שחרורו מהצבא וכבר מצא עצמו במסדרונותיה של האוניברסיטה, נהנה מהניגוד בין האולמות הגדולים, הלבנים והנקיים, לבין שדה האימונים במדים מטונפים וספוגים בשמן רובים.
עם תחילת הלימודים, סיגל לעצמו נוהג והחל לנסוע מדי סוף שבוע לכפרים הערביים בסביבת ירושלים, שם התרגלו הסוחרים, שבחלוף תקופה קצרה כבר הכירו אותו ואת היותו סטודנט שלמד בין השאר גם ערבית, לתקן בסבלנות את שפתו העילגת. עד מהרה למד את תרבותם ומנהגיהם העשירים. לא תמיד הסכים עם המנהגים, אולם תמיד התעקש להבין את שורש המנהג ומשמעותו בעיניהם. בד בבד עם לימודיו עבד אורי כשומר לילה במוזאון. המשכורת לא הייתה גבוהה אך עבודה זו אפשרה לו לנצל את שעות העבודה בלילות ללימודים. היו אלה שנים בהן התענג אורי על כל שנייה בחייו. הלימודים ריתקו אותו. מבחינה כספית, אף שלא היה עשיר גדול, כמוהו כמרבית חבריו הסטודנטים שלמדו עמו, לא חסר לו דבר, וחברתית נהנה מאוד מהחיים במעונות הסטודנטים ומהחברה התוססת שסבבה אותו.
בשנה השלישית והאחרונה לתואר הראשון, היה ברור לאורי כי ימשיך מיד ללימודי תואר שני. מבחינתו, אם החליט לעסוק בדבר מה, ראוי שיהיה זה "עד הסוף", ולא רק כמינימום הכרחי. בשל העובדה כי לחץ הלימודים והבחינות בתואר השני קטן מאשר בתואר הראשון, החליט אורי כי יקבע פגישה עם פרופסור שלמה גלבוע ויציע עצמו כעוזר הוראה בחצי משרה, דבר שיאפשר לו להגדיל מעט את הכנסותיו וליהנות במקביל גם מהנחה בשכר הלימוד. הוא דאג שלא לטפח תקוות גדולות מדי שכן ידע שסטודנטים רבים מעוניינים לשמש כעוזרים לפרופסור גלבוע, שקנה לעצמו שם עולמי בחקר התרבות הפלסטינית.
על אף הסיכוי הקטן לקבלת המשרה, התכונן אורי לפגישה ביסודיות אופיינית. פעם אחר פעם שינן לעצמו תשובות שהכין לשאלות אפשריות שיישאל בידי הפרופסור. אורי ידע שהפרופסור מכיר אותו ואת עבודותיו מכמה קורסים שלמד אצלו, אך העריך כי פרופסור גלבוע ירצה עוזר הוראה הרואה עצמו כמתמחה עתידי בתחום הפלסטיני ושהשקפותיו ודרכי הניתוח שלו יתאמו את אלה של הפרופסור. הוא בוודאי ירצה עוזר במשרה מלאה ולא בחצי משרה, כפי שרצה אורי. הוא התכונן לריאיון ארוך ולכן הופתע מאוד ממה שקרה בפועל.
לאחר שווידא בפעם האחרונה כי הופעתו מסודרת, נקש אורי פעמיים על דלת חדרו של פרופסור גלבוע בפרוזדור חדרי המרצים באוניברסיטה. לשמע המילה "להיכנס", פתח את דלת החדר. הוא נכנס והתיישב על הכיסא כפי שסימנה לו אצבעו של הפרופסור. הפרופסור עצמו היה שקוע בכתיבה וכלל לא הרים את ראשו מעל הנייר לראות מי הנכנס. מורגל בהתנהגות זו של מרצים, חיכה אורי בסבלנות שהפרופסור יתפנה אליו ואכן מקץ שניות אחדות הרים הפרופסור את עיניו והפטיר באדישות "א-סלאם עליכום".
"ועליכום א-סלאם, רחמת אללה וברכאתו", מיהר להחזיר אורי את הברכה המקובלת בערבית, תוך שהוא מקפיד באופן מוגזם על ההגייה, מה שהקנה למשפט נופך מלאכותי מעט.
"תפדל, בבקשה", אמר הפרופסור, אות לכך כי מוכן לשמוע את מבוקשו של הסטודנט, מתעלם, שלא כהרגלו, מנושא הפונטיקה (הגייה) של תלמידו.
"פרופסור גלבוע, אני מעוניין להיות עוזר הוראה שלך בשנה הבאה".
כפי שצפה מראש, דילג אורי על כל הנאום הארוך שהכין בנוגע למידת התעניינותו בתחום המחקר הפלסטיני בכלל ובמחקריו של פרופסור גלבוע בפרט, ושטח בקשתו באופן ישיר ובוטה. לכאורה צריך היה להיות מאוכזב מכך שכל הכנתו המדוקדקת לריאיון ירדה לטמיון, אולם בינו לבינו ידע אורי כי נאום ארוך המפליג ומשבח את יתרונותיו לתפקיד מנוגד לאופיו, על אחת כמה וכמה, דברי חנופה לפרופסור. הוא התכונן לכל תשובה, חיובית או שלילית, ורק בסתר לבו קיווה שאם יחליט הפרופסור לדחות את בקשתו, לא ילווה זאת ב"הרצאה" ארוכה ומפורטת על מניעיו לדחיית הבקשה. לכול התכונן אורי אך לא לתשובה שיצאה מפי הפרופסור.
"המשרה שלך, אם תרצה בה, אבל לדעתי אדם אחר יקבל את המשרה", הפטיר ביבושת. בראותו שאורי אינו מבין את דבריו ומהסס בתשובתו, הוסיף: "קבל את דבריי כפי שהם. אם בכל זאת, נניח בעוד כחודשיים, עדיין תהיה איתן בדעתך שאתה מעוניין לעבוד לצדי, המשרה שמורה לך. משהו נוסף?" ובאמרו זאת חזר לעיין בנייר שלפניו, אות ברור לכך כי מבחינתו השיחה תמה.
אורי לא הבין את דבריו המוזרים של הפרופסור. וכי מה כבר יכול לשנות את דעתו בחודשיים הקרובים? הוא לא רצה להיראות כשואל ומתמקח, אך העובדה שהפרופסור חזר לעיין במסמכים שלפניו, תוך התעלמות מופגנת מאורי, עוררה בו תרעומת ועלבון. הוא הודה לפרופסור בשפה רפה ועזב את החדר. משעשה כן, לא ידע אם לכעוס על עצמו על שלא הרהיב עוז לבקש הסברים או על הפרופסור שאולי חושב שבחור בן 24 אינו מגיע לפגישה כזו כשהוא מגובש בדעתו, ועליו לחשוב על כך חודשיים נוספים.
בימים הראשונים לאחר הפגישה עם פרופסור גלבוע הרבה אורי להרהר בדבריו של המרצה, אולם ככל שהפך בדבר לא מצא להם הסבר הגיוני. לאחר כשבוע הגיע אורי למסקנה שפרופסור גלבוע ניסה רק לבחון את רצונו ורצינותו האמיתיים והכנים בתפקיד וזו הסיבה לדבריו. אורי החליט להסתפק בכך שהפרופסור הסכים, עקרונית, לתת לו את המשרה וכל שעליו לעשות הוא להשתתף באותו משחק של פרופסור גלבוע, קרי, להמתין כמה שבועות ואז לחזור ולומר לפרופסור כי שקל את העניין שוב ושוב בכובד ראש והוא עדיין מעוניין במשרה. עברו עוד ימים אחדים, וכבר כמעט נשתכחה מלבו של אורי הפגישה עם הפרופסור. הוא רשם ביומנו לזכור, בעוד כמה שבועות, כפי שהתבקש, לחזור לפרופסור עם תשובתו "הסופית" ובכך לסכם על תחילת עבודה משותפת בשנת הלימודים הבאה.
היה זה הסמסטר האחרון ללימודיו בתואר הראשון והוא נאלץ לשנן את החומר לבחינות ולכתוב עבודות סמינריון. מכיוון שממילא למד עד השעות הקטנות של הלילה, לקח אורי משמרות שמירה נוספות במוזיאון, כדי שיוכל לממן לעצמו את הנסיעה ליוון בחופש שבין סיום הלימודים השנה לתחילת שנת הלימודים הבאה. היו אלה לילות חמים של טרום הקיץ וכדי להתגבר על החום והלחות המעיקים ב"בודקה" של המוזיאון, נהג אורי לשבת על כיסאו מחוץ לצריפון ולקרוא תחת הפנס בסמוך לשער הכניסה למוזיאון.
לילה אחד, בעודו משנן את ההיסטוריה של בני אומאיה (שבט ערבי קדום), נעצרה מכונית בסמוך לשער המוזיאון. נהג המכונית החנה אותה בסמוך למדרכה, נעל אותה והחל מתקרב אל אורי בצעדים אטיים וגמלוניים, שנדמו לאורי כצעידת ברווז.
"ערב טוב, אורי, תאמין לי שאני לא מבין איך אתה מצליח ללמוד בחום הזה".
אורי סקר את האיש שאותו העריך כבן 45, בעל מראה מגוחך מעט בחולצה הלחה מזיעה שנמתחה על כרס גדולה. קומתו הייתה נמוכה והוא מחה ללא הרף אגלי זיעה מראשו המקריח, ואדים ממשקפיו העבים, שנראו כלקוחים מתמונות בשנות השישים. השעה הייתה 11 בלילה, אחרון המבקרים כבר מזמן עזב את המוזיאון ואורי לא זיהה את האיש כאחד מקבלני הניקיון שהם ועובדיהם היו היחידים שהורשו להסתובב שם בשעות אלה.
"אנחנו לא מכירים", כמו קרא האיש את מחשבתו של אורי. "שמי מיקי", הושיט את ידו. אורי לא היה איש של מילים ולכן לחץ בחוזקה את היד המושטת ונעץ את עיני הפלדה הכחולות באיש, ללא אומר, כמאותת שאין הוא מעוניין בשיחות בטלות ועל האיש לגשת ישר לעניין. בלא להראות התרשמות יתרה מקשיחותו של אורי, גרר האיש כיסא נוסף שהיה בתוך הצריפון והתיישב לצדו של אורי, כמו היו מכרים ותיקים, תוך שהוא ממשיך למחות במרץ את מצחו הנוטף.
"לא כמו בבית, אה? בשעה כזו בערד כבר עשוי להיות אפילו ממש קר". האיש ידע שמשפחתו של אורי גרה בערד.
"אז עכשיו אני יודע שקוראים לך מיקי, ואתה יודע את שמי ושמשפחתי בערד", הפטיר אורי בציניות חסרת סבלנות. הוא שנא משחקים ורצה שהאיש יאמר מה מבוקשו כדי שיוכל לחזור ללימודיו.
"אתה צודק, אתה בטח רוצה ללמוד ואני חד לך חידות. בוא שב שנייה מולי", ביקש האיש, משנה מעט מסגנונו, לנוכח חוסר סבלנותו של בן שיחו.
אורי התרכך והתיישב מול האיש המוזר, סקרן לשמוע את דבריו.
"אתה בטח יודע שמאז שהוקמה המדינה היא נתונה במלחמות בלתי פוסקות עם אויביה", פתח מיקי את דבריו. "אמנם פה ושם יש סוג של הידברות על שלום עם מדינות ערב, שעם חלקן כבר חתמנו על הסכם, אבל ההנחה הבסיסית היא ששלום כולל עם כלל המדינות הערביות ובמיוחד עם הפלסטינים עדיין רחוק, לצערנו".
האיש הצית סיגריה ונשם נשימה ארוכה, כאילו השקיע בנשימה זו את מלוא כובד הסכסוך המזרח-תיכוני. אורי שנא עשן סיגריות ויחד עם זאת תהה כיצד יכול האיש לעשן בשעה שכל גופו מכוסה זיעה והלחות מקשה ממילא על הנשימה. הוא לא אמר דבר והניח לאיש להמשיך בדבריו.
"חלקה הגדול של הלחימה הוא מלחמה גלויה בין צבאות, בכל הקשור למדינות, או בין יחידות מסוימות בצבא לארגוני הטרור בכל האמור לשטחים ולפלסטינים. אבל מקצת העשייה היא חשאית ונעשית בידי גופים מודיעיניים. השמות מוסד, שב"כ ואמ"ן שגורים וידועים כיום כמעט בפי כל אזרח במדינה, בניגוד לעבר, כשגופים אלו היו סודיים לחלוטין. אבל גם היום, מעטים יודעים בדיוק במה עוסקים העובדים בגופים האלה או איך הם מגיעים לתוצרת עבודתם. הסיבה לכך מובנת. חשיפתם של אנשים אלה תעמיד אותם בסכנת חיים ולכן אסור שמישהו ידע את זהותם או את שיטות עבודתם. האנשים האלה נאלצים לחיות בתנאי חיים לא פשוטים כאשר מצד אחד הם נתונים לסכנה מתמדת ומהצד האחר הם אינם יכולים לספר לאיש על מקום עבודתם או תוכנה", המשיך מיקי, כשקולו הופך מרגע לרגע שקט ולחשני, כממתיק סוד עם בן שיחו.
"מהדברים שאמרת אני מסיק שני דברים", ציין אורי, שרצה כבר שהאיש יגיע ל"שורה התחתונה". "אחד שאתה שייך לאחד הגופים האלה והדבר השני הוא שזו לא הפעם הראשונה שאתה נואם את הנאום הזה".
"שתי נקודות", השיב מיקי. "אכן אני שייך לשירות הביטחון הכללי או בראשי התיבות המוכרים יותר שב"כ, ומטעם הגוף הזה אני עוסק ביצירת קשר עם אנשים שאנו מעריכים שעל פי כישוריהם יתאימו לעבודה עמנו. במילים אחרות גיוס כוח אדם איכותי שיתאים לעבודה המורכבת הזו. עכשיו הדברים יותר ברורים?"
בלא שידע זאת, שיחה זו עם מיקי הייתה השלב הראשון בקבלתו של אורי לשירות הביטחון הכללי. במשך החודשים הבאים טלפן מיקי פעמים אחדות לאורי והזמינו לבחינות מיון מפרכות. לאחר שעמד בהצלחה בבחינות אלה, עבר אורי קורס ממושך בו שיפר את השפה הערבית שהייתה ממילא שגורה בפיו מהאוניברסיטה ולמד נושאים כמו גיוס אנשים וניהול פגישות חשאיות עם מי שדבר הקשר עמו חייב להישמר בסוד. בתום הכשרתו קיבל אורי אחריות על עבודת השב"כ ביישוב ארד א-סלאם, יישוב של ערבים ישראלים סמוך לקו הירוק.
השנים הראשונות לעבודתו בשטח זה היו עמוסות פעילות. אורי עשה לילות כימים כדי ליצור רשת מודיעינית רחבה ככל האפשר של מודיעים. הוא ראה ברכה בעמלו, השתתף בפעילות מגוונת וחשובה, וזכה לתשבחות רבות על מקצועיותו והישגיו.
היום, כשנתיים לאחר תחילת העבודה, יכול היה אורי לחוש סיפוק. הוא חש בר מזל על כך שנבחר מבין רבים לשמש בגוף עתיר עשייה כשב"כ.
"אני לא מכיר הרבה אנשים שהמקצוע בו בחרו משלב מבחינתם כל כך הרבה היבטים חיוביים, לא רק ברמה של תרומה למדינה, אלא גם ברמה של התאמה אישית. ואם זה גם עוזר למדינה, מה עוד יכול אדם לבקש?" אמר אורי בשיחה עם פרופסור גלבוע לפני כשנה. ואכן, למרות העבודה הקשה והשעות המרובות ששהה בעבודתו במהלך כל התקופה הזו, חש אורי כאילו כוח עליון הוא שניתב אותו לעבודה זו.
לאחר גיוסו לשב"כ הבין אורי כי הפרופסור היה אחד האנשים שהמליצו עליו לשירות הביטחון הכללי, דבר שהבהיר לו את פשר שיחתו הקודמת והסתומה עם הפרופסור. פרופסור גלבוע היה אחד האנשים המעטים שידעו על מקום עבודתו של אורי ומשום כך גם אחד המעטים עמם יכול היה אורי לשוחח בעניין. לאחר השיחה שבה הודה אורי לפרופסור על שהמליץ עליו, ביקש הפרופסור מאורי כי הקשר ביניהם יימשך, ואורי שמח למלא אחר בקשתו זו.
בשבתו עתה במכונית, שחזר אורי לעצמו את שיחתו אז עם פרופסור גלבוע, את תחושות ההתעלות ורוממות הרוח שחש.
"הכול היה יכול להיות כל כך מושלם עד הסיפור הזה עם בלאל", הרהר נוגות, ובשחררו עוד מבחר קללות עסיסיות שכוונו לאותו בלאל, החנה את רכבו בחניית רכבי המשרד.
"אני ואחי נגד בן דודי" יצא בהוצאת 'אופיר ביכורים'