פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל קאן 2015: הסיכום

      הסרטים שיעשו את השנה הקרובה על המסך הגדול, הבמאי המרוקאי שנרדף בידי אנשי דת מוסלמים והפספוס הגדול של ישראל - סיכום המהדורה האחרונה של אירוע הקולנוע היוקרתי בעולם

      פסטיבל קאן 2015: הסיכום

      אוסקר - גם אם פחות מאשר בעבר, עדיין תמיד יש מי שמשתמשים בפסטיבל כנקודת זינוק במירוץ אל הפסלון המוזהב, וכך היה גם השנה. בין השמות שנחשפו בריביירה ועוד נשמע עליהם רבות בחורף הקרוב: מייקל קיין וג'יין פונדה מ"נעורים", שעשויים לקבל את מה שלבטח תהיה המועמדות האחרונה שלהם לאוסקר; ורוני מארה מ"קרול", שאולי תזכה הודות להופעתה כאן בפסלון הראשון שלה. נוסף לכך הסרט עשוי לסדר מועמדויות גם לקייט בלנשט שמככבת בצדה, לבמאי טוד היינס, וכן למעצבי ההפקה, התלבושות וכיוצא בזה. שתי היצירות הנ"ל, אגב, נרכשו להפצה בידי קולנוע לב ויגיעו לארץ בקרוב.

      וגם: "הקול בראש", שייאבק ראש-בראש על הפרס לסרט האנימציה עם "הנסיך הקטן", אף הוא מן התוצרת הטרייה של הפסטיבל. ו"הבן של שאול", דרמת השואה ההונגרית שזכתה בפרס השני בחשיבותו בקאן, ובעתיד מסתמנת כפייבוריטית לאוסקר לסרט הזר יחד עם "דיפאן" הצרפתי ו"מוסטנג" הטורקי שגם כן הוקרנו בריביירה. בשלהי הקיץ ותחילת הסתיו ייערכו הפסטיבלים של ונציה וטורונטו, ושם ייחשפו הסרטים שישלימו את תמונת האוסקר של השנה.

      בוז - עוד מסורת מתמשכת בריביירה היא הנטייה של עיתונאים לשרוק בוז בקולניות בתום הקרנות סרטים שלא מצאו חן בעיניהם. עד כמה שהמנהג מפורסם לשמצה, לעתים עובר פסטיבל שלם בלי שנתקלים בריטואל ההמוני, אבל הפעם זה קרה שלוש פעמים בתחרות הרשמית - בתום הקרנות העיתונאים של "מרגריט וז'וליאן" הצרפתי, "מקבת" עם מריון קוטיאר ומייקל פסבנדר ובעיקר בסוף של "ים העצים" המביך והתמוה עם מתיו מקונוהיי, שהתמודד עם כך יפה והכריז "לאנשים יש זכות לשרוק בוז באותה מידה שיש להם זכות למחוא כפיים".

      ובכל זאת, גם בין העיתונאים היו רבים שסברו כי לעמיתיהם דווקא אין זכות לשרוק, והדיון על הלגיטימיות של הבוז התעורר מחדש: האם מדובר בתגובה רגשית, שרק מעידה על החשיבות שמייחסים באי הפסטיבל לקולנוע, ועל הקשר האמוציונלי שלהם כלפיו? או שמא מדובר דווקא בעדות לחוסר כבוד כלפי האמנות הזו ומי שיוצרים אותה? האם אנשי הצוות של סרט שסופג תגובה כזו חשים מושפלים, או שכל במאי יעדיף שהיצירה שלו תעורר בקהל משהו, בין אם זה תשואות ובין אם זה שריקות בוז, כי העיקר לא להשאיר את הצופים אדישים?

      מתיו מקונוהיי (GettyImages , פול)
      יודע להפסיד בכבוד. מתיו מקונוהיי (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      גברים - עדיין שולטים בתעשיית הקולנוע, ביד רמה ובחוסר התחשבות ורגישות, כפי שמוכיחה הדרישה מנשים להלך על עקבים אם ברצונן להיכנס לפרמיירות בריביירה. כן, גם כשזה לבכורת "קרול", סרט שעוסק בזכויות האשה. כמה צופות נשארו מחוץ לבכורתו כיוון שמרדו בקוד הלבוש, והסקנדל התקשורתי הקצר שהתעורר לאחר מכן הוליד תקווה שאולי דברים ישתנו. אך הסערה שככה, כמו גם הקריאות להתקוממות ברשתות החברתיות, ובימים שלאחר מכן שוב נצפו באות הפסטיבל מתייסרות על נעליים גבוהות בשעה שהגברים פוסעים להם בנוחות על השטיח האדום.

      ז'ראר דפרדייה (GettyImages , בריאן פרושני)
      סמל לכוחניות הגברית הצרפתית. ז'ראר דפרדייה (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      דיפאן - הזוכה הגדול והסנסציה הגדולה של התחרות. אמנם, הבמאי ז'אק אודיאר הוא מן הבולטים בקולנוענים האירופאיים העכשוויים, ובין השאר כל אחד מסרטיו האחרונים הופץ בארץ ("גיבור בזכות עצמו", "על שפתיי", "לבי החסיר פעימה", "נביא", "חלודה ועצם"). ובכל זאת, איש לא הימר על סרטו, העוסק במהגרים סרי-לנקים שנמלטים לצרפת. לא לפני תחילת הפסטיבל, ובטח שלא במהלכו. אך חבר השופטים בראשות האחים כהן התרגש מן הדרמה ובחר להעניק לה את דקל הזהב, העיטור הכי יוקרתי בריביירה ומן החשובים בעולם הקולנוע.

      המבקרים, שהעדיפו סרטים אחרים, לא אהבו את הבחירה וגם לתגובת הנגד הזו היתה תגובת נגד משלה: עיתונאים אירופאים ממוצא מוסלמי שטענו כי הטינה ל"דיפאן" ולגיבוריו המהגרים נובעת מגזענות. בארץ נרכש הסרט להפצה בידי יונייטד קינג ויגיע בה לאקרנים במהלך החודשים הקרובים, ואז אפשר יהיה להמשיך את הדיון עליו.

      הו הסו הסיאן - היוצר הטיוואני הוותיק, מבין הקולנוענים המוערכים בעולם סרטי האיכות, שב לפעולה לאחר הפסקה של שבע שנים עם "המתנקשת". רבים תהו כיצד תיראה דרמת אמנויות לחימה תקופתית של מי שהתמחה עד כה בסיפורים עכשוויים, והתשובה הותירה את רוב מבקרי הקולנוע מעולפים בשל האסתטיקה המרהיבה, המוקפדת ויוצאת הדופן שלה. גם חבר השופטים של התחרות הרשמית הצטרף להתפעמות והעניק להסו הסיאן את פרס הבימוי. מעט המבקרים שהמשיכו לטעון כי מדובר בסרט משעמם, לא ברור ולא ניתן לצפייה נותרו מבוישים בצד.

      דיפאן (יח"צ)
      האם מי שנגדו אכן גזען? מתוך "דיפאן" (צילום: יח"צ)

      וודי אלן - הקולנוען הנוירוטי מביים סרט חדש מדי שנה, ומדי פעם גם מביא את תוצרתו לפרמיירה בקאן. כך עשה גם הפעם, עם "אדם לא הגיוני" שלו, בו הוא ממשיך בהצלחה את שיתוף הפעולה עם אמה סטון, ואת הדיון ארוך השנים שלו בשאלות פילוסופיות בסדר הגודל של הטוב מול הרע, היפה מול הפרקטי, הרצוי מול המצוי. את התוצאה המהנה נוכל לראות בארץ כבר בקיץ הקרוב, ובינתיים ימשיך אלן לעבוד על סדרת הרשת שלו לאמזון, עליה אמר בקאן כי "היא תהיה מבוכה קוסמית. אני מצטער שבכלל נכנסתי לזה".

      זין - יחסית לנהוג בקולנוע האיכות, הריביירה הציעה מבחר דל למדי של סצינות עירום. אבל את כל מה שהיה חסר בעשרות סרטים אחרים, אפשר היה להשלים ב"אהבה", הפורנו התלת-ממדי של גספר נואה, שבין היתר כיבד את צופיו גם בתקריבים רבים על אברי מין גבריים בשלל סיטואציות, כולל השלבים המתקדמים והסופיים של כל פעילות מינית אפשרית. הקרנת החצות של כל זה אמורה היתה להעניק לפסטיבל את הערב הכי נועז וחושני שלו, אך במקום להעמיד לצופים, הפרויקט היומרני והמאכזב הרדים אותם.

      וודי אלן (GettyImages , פסקל לה סגרטן)
      "מבוכה קוסמית". וודי אלן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      חיפה - מזמן לא נראתה יפה כמו ב"היורד למעלה", סרטו העלילתי הארוך הראשון של אלעד קידן, יליד העיר. דרמה קומית זו זכתה לפרמיירה עולמית במסגרת לא תחרותית של הפסטיבל, והתגלתה כמכתב אהבה לכרמל, ובכלל לקשר בין אנשים למקום שבו הם נמצאים. כראוי, את הבכורה הישראלית שלה היא תעשה בסתיו הקרוב בפסטיבל חיפה, בו תוצג ככל הנראה גם מיטב התוצרת הבינלאומית של קאן.


      טוויטר - אחד מן הכוכבים הבולטים בפסטיבל פתח את הריאיון שלי עמו בנזיפה - "נמאס לי כבר מזה שאתה והקולגות שלך מקשקשים בטוויטר עוד בעיצומה של ההקרנה". הוא קצת הגזים - איש לא עשה זאת כבר באמצע. מה שכן, נכון לומר כי פעם אחר פעם, מיד עם עליית הכותרות, החלו עיתונאים רבים מרחבי העולם בתחרות קבועה: מי חושב ומתקתק מהר יותר, וכך מצליח להיות הראשון אי פעם שמצייץ על אחד הסרטים בקאן. האם הציוצים הללו נחפזים מדי, ועדיף היה שהתקשורת תיקח קצת זמן לעכל את מה שראתה לפני שתמהר לגזור את דינו? ואולי דווקא יש ערך בתגובות המיידיות הללו, שבאות ישר מהלב והבטן? שאלה טובה, רטווטו.

      ישראל - הנוכחות הכחולה-לבנה היתה הדלה ביותר בשנים האחרונות. חוץ מ"היורד למעלה", הנציג האחר היחיד היה "סיפור על אהבה וחושך" של נטלי פורטמן, וגם אותו ספק אם אפשר באמת להגדיר כ"סרט ישראלי". כל זה יכול היה להשתנות אם אחת הקרנות המקומיות היתה נענית לבקשת התמיכה של לסלו נמש, היוצר ההונגרי של "הבן של שאול", דרמת השואה שבסופו של דבר הסתדרה גם בלעדינו, ונרשמה כאחד הסרטים המדוברים בפסטיבל וכזוכה בגראנד פרי, הפרס השני בחשיבותו. "אני מניח שבישראל מרגישים מטופשים עכשיו", אמר לוואלה תרבות הקולנוען, שהצלחתו ככל הנראה לא הורידה אצלו את מינוני נטירת הטינה.

      נאום הזכייה הכי מרגש בפסטיבל

      כלבה - הפרס החשוב באמת בריביירה הוא ה-Palm Dog, המוענק מדי שנה בידי ועדת עיתונאים בריטים אקסצנטריים לאחד הכלבים המשתתפים בסרטי הפסטיבל. הפעם, את הקולר המוזהב קיבלה לאקי, ערבוב של מלטזי ופודל המכשכשת בזנבה ב"לילות ערב" של מיגל גומש. היא נרשמה בהיסטוריה של האירוע כראשונה אי פעם שהקליטה נאום זכייה, ונביחותיה היו כמובן מרגשות בהרבה מן הנאומים של עמיתיה ההולכים על שניים.

      ליגת האלופות - בדרך כלל, הגמר של המפעל הזה נופל בזמן הפסטיבל. הפעם, כיוון שהוא מתקיים מאוחר מן הרגיל, זה לא קרה, וכך נחסכה הדילמה הקבועה אם לצפות בו או לוותר עליו לטובת דרמה אסטונית על תככים ומזימות בקטיף דובדבנים. מה שכן, הגומלין הדרמטי בין ריאל ויובנטוס שוחק בערב הראשון של האירוע, והיה נחמד לצפות בו עם כמה אנשי קולנוע נלהבים מטורינו. גם לחבריהם אוהדי נאפולי היתה נחת בקאן, שכן תושב העיר פאולו סורנטינו הצדיע ב"נעורים" שלו לאלילם דייגו מרדונה, והציג את אחת מסצנות הקפצת הכדור היפות בתולדות הקולנוע.

      מוזיקה - הפלייליסט על השטיח האדום היה מחריד כתמיד, וניצל מדי פעם רק בזכות "Back to Black". הוא נוגן כמחווה לדוקו המרתק על איימי ווינהאוס, שהוקרן בפסטיבל. מעבר לכך, בסרטים עצמם דווקא אפשר היה למצוא מוזיקה מעניינת ובעיקר מגוונת - מהאולדיז של "קרול" התקופתי ועד ההיפ-הופ של "דופ" העכשווי. מעל כולם נצצה "Sleeping Giant" דרמת התבגרות קנדית שעינגה את הצופים ב"Blue Boy" של בן האומה מק דה מרקו, שבקרוב נזכה לראותו מופיע בישראל.

      איימי (יח"צ)
      הדוקו שהציל את הפסטיבל מוזיקלית. מתוך "איימי" (צילום:יח"צ)

      נטפליקס - טד סרנדוס, סמנכ"ל הרכש של הענק הווירטואלי, הגיע לריביירה כדי להרוס לכולם את המצב רוח ונשא בכנס מיוחד נאום שהסביר למה העתיד נמצא במסך הקטן. עכברי הסינמטקים בחרו לא להקשיב לו אלא לטמון את הראש בחול ולמחות על דבריו, ובכלל הפסטיבל התאפיין בחידוד הקיטוב בין הקולנוע לטלוויזיה - וודי אלן והאחים כהן הכריזו בגאווה כי הם בכלל לא צופים בסדרות, ומבקרי הקולנוע התנכרו לכל סרט שעלול חלילה להזכיר למישהו דרמה של HBO והרעיפו שבחים על כל מה שאין לו עלילה, אבל סגנונו הוויזואלי מנצל עד תום את רוחבו של המסך הגדול.

      סקנדלים - חוץ מן העקביםגייט, גם היא פרשה שדעכה חיש-קל, כמעט ולא היו כאלה בפסטיבל השנה. אבל אולי הסקנדלים האמיתיים מתחילים רק עכשיו: הנה, רק הבוקר פורסם בעיתון מרוקאי כי אימאם מקומי זועם על "Much Loved", סרטו של בן עמו נביל עיוש שהוקרן בריביירה. איש הדת רותח על הדרמה, העוקבת אחר זונות במרקש, כיוון שהיא "מסיתה את הקהל המרוקאי לפורנוגרפיה ולהוללות". דבריו זוכים לתמיכה רבה ברשתות החברתיות, ובין השאר הוקם עמוד פייסבוק הקורא להוצאתם להורג של הבמאי וכוכבותיו. בשבוע בו למדנו בישראל שהחיים והמוות אכן לעתים בידי הלייקים והשיירים, אי אפשר לקחת דברים כאלה בקלות ראש.

      עמוס עוז - בכיר סופרי ישראל הוא כרגע גם כוכב הקולנוע המקומי הגדול של השנה. רגע לפני פתיחת פסטיבל קאן, הוקרן בדוקאביב "שיח לוחמים" בכיכובו, ומיד לאחר מכן, ראינו בריביירה את "סיפור על אהבה וחושך" של נטלי פורטמן שנעשה על בסיס ספרו האוטוביוגרפי. הסרט הראוי והמכובד אינו יצירת פאר קנונית, אבל כמה מן ההשתלחויות שספג בתקשורת הישראלית נראות מעט מוגזמות ומופרכות. מעניין יהיה לשמוע קולות רבים ומגוונים יותר, עם עלייתו המסחרית הקרובה בארץ.

      עמוס עוז בסרט שיח לוחמים (יח"צ)
      כוכב הקולנוע של השנה. עמוס עוז (צילום: יח"צ)

      פיקסאר - אולפן האנימציה שפעם היה בן בית בריביירה שב לקאן בגדול לאחר היעדרות של כמה שנים: גם עם הקרנת בכורה עולמית ל"הקול בראש", שזכה בצדק לפרגון מקיר לקיר; וגם עם פרזנטציה חגיגית של הפרויקטים הקרובים שלו, ובהם סרטי ההמשך של "צעצוע של סיפור" ו"מוצאים את נמו". לרבים בתעשיית הקולנוע אין דבר חוץ מהעבר שלהם. למעטים יש גם הווה, ופיקסאר הם בין הבודדים שיש להם גם עתיד.

      צרפת - תעשיית הקולנוע המושמצת של המדינה המארחת נרשמה במפתיע כמנצחת הגדולה של טקס הסיום - דקל הזהב ל"דיפאן" של ז'אק אודיאר ופרסי המשחק לבני ארצו ונסן לנדון ("חוק השוק") ועמנואל ברקו ("המלך שלי"), שחלקה את הפסלון עם רוני מארה מ"קרול". לעומת זאת, השכנים מאיטליה התגלו כלוזרים של הריביירה. שלושה סרטים מארץ המגף הוקרנו בתחרות הרשמית - "נעורים" של פאולו סורנטינו, "אמא שלי" של נני מורטי ו"Tale of Tales" של מתיו גרונה. כולם פיצלו את הקהל והמבקרים ויצאו בידיים ריקות מהטקס. פנקולו!

      הקול בראש (יח"צ)
      מלכי הריביירה - פיקסאר. מתוך "הקול בראש" (צילום: יח"צ)

      קרביץ, זואי - הבת של לני קרביץ וליסה בונה, שנראית בול כמו אמא שלה, הוכיחה שוב את היותה אחת הבחורות הכי נכונות כרגע. לא רק שמדובר במוזיקאית עילאית, כפי שמוכיחה להקתה לולהוולף, אלא גם בשחקנית כריזמטית, כפי שהמחיש "דופ" בכיכובה. הגרסה ההיפ-הופית לקומדיות הנעורים האמריקאיות של שנות השמונים הקסימה את הקהל בריביירה, בעיקר בזכות תצוגות המשחק של קרביץ ג'וניור וחבריה.

      רוני מארה - לשחקנית הצעירה היה חסר בשנים האחרונות צעד נוסף כדי להפוך לכוכבת אמיתית, והיא עשתה אותו ב"קרול", הסרט שיצר סביבה קונצנזוס אצל המבקרים וגם יסדר לה אולי אוסקר ראשון על הופעתה כצעירה לסבית בארצות הברית של שנות החמישים. גם מבחינה אישית נראה שעברה שינוי: מי שנודעה באנתיפטיות שלה כלפי עיתונאים, הפגינה השנה בראיונות עמה גישה חייכנית, פתוחה ומלאת חוש הומור.

      רוני מארה (GettyImages , אנדראס רנץ)
      מדהימה כבר תקופה. רוני מארה (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      שואה - מעולם לא ראינו את הזוועות שלה על המסך כפי שהן מוצגות ב"הבן של שאול", הדרמה ההונגרית שהיא ללא ספק המטלטלת בסרטי הפסטיבל. ברור שהצפייה בה קשה, ובכל זאת חברת ההפצה אורלנדו רכשה אותה ותקרינה מסחרית בישראל. סגירת מעגל, כיוון שהבמאי לסלו נמש פיתח את התסריט בחממה הבינלאומית של סם שפיגל. בריאיון לוואלה! תרבות, היוצר שפע מחמאות לחוויה הירושלמית ולחלקה ביצירת עבודת הביכורים שלו, ולאור הצלחתה, ברור שקולנוענים צעירים רבים יבקשו עתה ללכת בעקבותיו ולפתח גם כן את יצירתם בעיר הבירה.

      תל אביב - רק ביום ראשון זכה המקסיקני היהודי מישל פרנקו בפרס התסריט בקאן על "Chronic" המצוין, וכבר בשבת הקרובה הוא יגיע לעיר ללא הפסקה כאורח פסטיבל הסטודנטים הבינלאומי, ואז יישאר בה חודש כדי לכתוב את הפרויקט הבא שלו.

      כך שאת המילון הזה אפשר גם לסיים בערך "תקווה", כי יש למה לחכות - למפגש עם פרנקו; לכל הסרטים המרתקים שהוקרנו בקאן ועוד יוצגו בארץ; לכל הדיונים והוויכוחים שהם יעוררו; לכל הפרויקטים העתידיים שנחשפו בקאן ובקרוב ייכנסו לשלבי ההפקה או הצילומים; וכמובן, גם למהדורה הבאה של הפסטיבל. למרות כל המגרעות שלה, החגיגה בקאן היתה ונותרה ההמחשה המרגשת ביותר לעוצמות התשוקה שעוד יש בעולם כלפי אמנות הקולנוע. נותר רק לסיים בקריאה - ימותו העקבים! יחיו הסרטים! לעד!