הטוב, הרע והבמאי: האם קלינט איסטווד ראוי למעמדו האגדי?

זה לא מקובל לדבר סרה באנשים בני 85, בוודאי שלא ביום ההולדת שלהם, בוודאי ובוודאי שלא אם קוראים להם קלינט איסטווד. אבל הגיע הזמן. מורשת קולנועית היא נושא שחייבים להסתכל עליו בפרספקטיבה של זמן ואין כמו יום הולדת חצי עגול כדי לקבל פרפסקטיבה כזאת. איסטווד השחקן הוא אחד מהאייקונים החשובים בתולדות הקולנוע האמריקאי, הבאד אס האולטימטיבי, הסטרונג-סיילנט טייפ. כשחקן הוא ידע להביא את היכולת הזאת לשלל דמויות ששידרו כל כך הרבה בהתנהלות החיצונית שלהן, בקשיחות המתפרצת, בקיסם בקצה הפה, עד שכמעט לא היה צורך להוסיף מילים. כשכבר היה צורך, איסטווד סיפק את הסחורה בוואן ליינרים מסחררים: "קדימה, עשה לי את היום", "מכיר את זה שמדי פעם בפעם אתה נתקל במישהו שאסור לעצבן? זה אני", "בעולם הזה יש שני סוגים של אנשים: אלו עם אקדחים טעונים ואלו שחופרים. אתה חופר". דמות של איסטווד השחקן היא דמות שאי אפשר לטעות בה, אי אפשר להמעיט בחשיבות המניירות ובמינימליזם המיוחד הזה.

הבעיה שלי היא עם איסטווד האחר, זה שנולד בתחילת שנות ה-90 עם מעברו אל מאחורי המצלמות: איסטווד הבמאי. כבר שלושה עשורים שסרטיו של איסטווד הבמאי מדוברים עוד הרבה לפני שיצאו לקולנוע, טובי השחקנים רוצים לככב בהם, גדולי המבקרים נאבקים לכתוב עליהם, ובסופו של דבר? נראה שרובו המוחלט של מיתוס הבמאי האול-אמריקאי האגדי נבנה על גבו של איסטווד השחקן. איסטווד הבמאי נעדר כל טביעת אצבע ייחודית, כל סממן שמבדיל בין במאי שיצירותיו יישארו כאן עוד הרבה אחריו לבין אלו ששכחנו עוד לפני שיצאנו מהאולם. זה המקרה בכל אחד מהסרטים האחרונים שלו: "ג'רזי בויז" הקלישאתי והקיטשי להחריד, "צלף אמריקאי" הלאומני ושטוח הדמויות, "ג'יי אדגר" שהיה כישלון קולוסלי מכל בחינה שהיא, "מכאן והלאה" שהיה סרט אסונות גנרי ומשעמם, "בלתי מנוצח" שהיה דרמת ספורט נשכחת. אפילו "גראן טורינו", הסרט הטוב של איסטווד ב-15 השנים האחרונות, לא בנוי מהחומרים שמגדירים קלאסיקה.

"מיליון דולר בייבי", שזיכה אותו באוסקר כבמאי הוא אסופה של קלישאות נוראיות שהועתקו מכל מלודרמת אגרוף שנעשתה אי פעם. זה מה שכתב עליו צ'רלס טיילור, מבקר הקולנוע של Slant. להשוות אותו ל"שור הזועם" של סקורסזה זה כמעט חילול הקודש. הסרטים של איסטווד לא ניחנים בסגנון עיצובי ייחודי כלשהו, עבודת המצלמה מאד סטנדרטית. המושג "שוט איסטוודי" לא באמת קיים. התמות שלו משוחזרות עד אין קץ (הגיבור המיוסר שמחפש גאולה, החיפוש אחרי ההומניות במקומות הנוראים מכולם והרוח האמריקאית), אין ב"גשרים של מחוז מדיסון", "מיסטיק ריבר" או "גיבורי הדגל" שום אמירה ייחודית, התסריטים שהוא בוחר בינוניים וכך גם התסריטאים שנבחרים לכתוב אותם. הוא אפילו לא במאי של שחקנים, שבהרבה יותר מדי מקרים (מאט דיימון, בראדלי קופר, שון פן, ליאונרדו דיקפריו) מפיקים מעצמם בסרטיו הופעות פחות טובות מהממוצע שלהם.

הגדולה של איסטווד הבמאי היתה החתירה תחת המוטיב שהפך את איסטווד השחקן לאליל. "בלתי נסלח", "גראן טורינו" ו"פורע החוק ג'וסי וולס", פירקו את ההערצה לכוח ואלימות וחשפו את האמת הנוראית שמתחתיהן. ועדיין, לא קשה למצוא יצירות שהציגו את הרעיונות האלה טוב באותה מידה, עם פחות מלודרמטיות ובעיקר במאים שלא רכבו על ההצלחה הזאת במשך יותר מעשרים שנה. קל להבין את ההערצה לאיסטווד, בעיקר כשלא ברור כמה סרטים עוד נותרו לו בקנה. בעבר הרי הצהיר לא אחת שיפרוש ומעולם לא עמד בכך. ביום שזה יקרה יישארו לעולם מורשת אחת של שחקן שהיסודות שהניח משמשים מודל לחיקוי עד היום (מקס הזועם - גם בגלגולו הקודם בשנות השמונים וגם בגלגולו הנוכחי - הוא לגמרי ממשיך דרכו בגזרת הגיבור השקט והקשוח) ומורשת של במאי שזכה להרבה יותר מדי כבוד על מעט מדי תוצאות.

קלינט איסטווד השחקן לא הסתפק בלהיות הטיפוס השקט והקשוח, הוא המציא את הדמות הזאת. איסטווד לא היסס לצחוק בפניהם של הכוכבים האמריקנים הגדולים, עם ג'ון ויין בראשם, והגדיר מחדש את הגבר-גבר האמריקני האולטימטיבי. איסטווד הבמאי, לעומתו, עושה את מה שקלינט השחקן לא הצליח מעולם לעשות - לצאת מהטייפקאסט, לגעת במגוון דמויות ולפרוט על ספקטרום רחב של רגשות. הקאובוי הזקן הזה פשוט יודע מה גורם לנו להחניק דמעה.

הכישרון של איסטווד כבמאי לא נבחן רק בתוצאה הסופית, אלא בשלב שמגיע הרבה לפני כן; היכולת לבחור סיפורים עם כל המרכיבים הדרמטיים הנכונים. הסרטים של איסטווד אינם "גדולים מהחיים", אין בהם טוויסטים דרמטיים או הפתעות - הם פשוט עובדים, בדיוק כמוהו. איסטווד הוא מינימליסט. הוא לא מוצא את הצורך להדגיש את המובן מאליו או להעצים את המציאות כדי להגדיל את האפקט. בסרטים שלו יש דרמה, יש קונפליקט, יש קליימקס וזהו. לא תמצאו אצלו פיצוצים מיותרים כמו אצל מייקל ביי, הוא לא מעוניין להניע 10,000 ניצבים מצד לצד כמו שפילברג. איסטווד יודע מה הוא רוצה להגיד ובזכות המינימליזם הזה הוא מסוגל גם להיות כל כך ורסטילי. רק תסתכלו על מגוון הסיפורים האלה: "מכתבים מאיוו ג'ימה", סרט המלחמה (הבאמת מרגש), "מיסטיק ריבר" המשפחתי (שוב, באמת מרגש), "גראן טורינו" המלודרמתי והעוצמתי (וכן, גם כן מרגש) ואפילו "ספייס קאובויז" שהיה די מטופש אבל מאוד שונה ואפילו די מהנה.

איסטווד לא רק שיחק איש עם כבוד, הוא גם מביים בכבוד. הדמויות שלו הן כאלה והסרטים שלו מלאים בחמלה ואינטליגנציה. הוא מצליח ליצור אמפתיה לדמויות הראשיות שלו באותה המהירות שהוא גורם לנו לפתח אנטגוניזם כלפיהם. הוא מצליח לפגוע בול בכל הנקודות הרגישות (בכל זאת, יצא לו להתאמן קצת בצליפה) ולגרום לזה להיראות חסר מאמץ לחלוטין. הוא מחוספס, אמיתי להכאיב ונטול ציניות - בדיוק כמו פרצופו המקומט המציץ מבין הצללים ברוב סרטיו.

אם זה לא מספיק, איסטווד ניחן ביתרון ששייך לבמאים הגדולים באמת - טביעת אצבע קולנועית וייחודית. כשצופים בסרטיו של איסטווד מרגישים את זה. להיצ'קוק היה את זה, לקובריק היה את זה, לווס אנדרסון יש את זה, כמו גם לרבים וטובים אחרים שבאו לפניו. חשוב להדגיש, איסטווד הוא לא הבמאי הכי טוב בעולם אבל ללא ספק שמור לו כיסא ברשימת הגדולים, איפשהו ליד סקורסזה והרחק הרחק ממייקל ביי.

קלינט איסטווד זכה במתנה שקיבלו גם ג'ק ניקולסון, ג'וני דפ, פרנק סינטרה ועוד כמה ברי מזל - הוא קול. פשוט קול. וכמו בשיר של אאוטקאסט "What's cooler than being cool?". יש בסרטים שלו תחושת אתוס אבל אין אג'נדה עיוורת (למעט "צלף אמריקאי" סרטו האחרון). הוא מותח לעתים ביקורת, נותן חומר למחשבה ומדבר בכנות. גם אם היא לא נעימה. וכמו כל בני גילו, הוא כבר לא מפחד להגיד מה שבא לו. ואם בכל זאת לא השתכנעתם, אז אל תשכחו לעולם שבסרט "עולם מושלם" המושלם, קלינט איסטווד הצליח להוציא אפילו את קווין קוסטנר גדול.

החל מה-28 במאי, ספיישל סרטיו הגדולים של קלינט איסטווד ב-yesVOD.