וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

גבר לא פשוט: ריאיון עם הבמאי האל הרטלי לקראת ביקורו בתל אביב

אבנר שביט, ברלין

27.5.2015 / 0:03

האל הרטלי, אחד מן היוצרים הכי אינטלקטואלים, קולים ומחוספסים בעולם הקולנוע האמריקאי, מספר לקראת ביקורו בישראל למה כל מה שכותבים עליו ועל יוצרים אחרים הוא קשקוש בלבוש

יח"צ - חד פעמי

להאל הרטלי, האורח המרכזי של הפסטיבל הבינלאומי ה-17 לסרטי סטודנטים תל אביב שייפתח בסינמטק בעיר ביום ראשון הקרוב, יש עצה אחת לתלמידי הקולנוע – לא להתייחס ברצינות לשום מאמר אקדמי שנכתב עליו. "בעבר ניסיתי לקרוא ניתוחים של העבודות שלי", אומר לי הבמאי בפסטיבל ברלין האחרון, בריאיון שמתקיים מיד לאחר הפרמיירה האירופאית של "נד רייפל", סרטו הטרי. "בשלב מסוים, התחלתי להרגיש שאני לא מבין על מה לעזאזל האנשים האלה כותבים. חשתי כאילו שהם מנתחים סרטים שלא אני עשיתי. הגעתי למסקנה שיכול להיות דיאלוג בין במאי לצופים, אבל לא בין יוצר ומבקר או אקדמאי".

אך למרות ההסתייגות של הרטלי, אין כמעט סטודנט לקולנוע שלא נתקל בשמו, בטח אם למד קורס על סרטי אינדי. בזכות יצירות בסדר הגודל של "האמת שלא תיאמן" ו"גברים פשוטים", הוא היה אחד הבמאים המובילים בזרם החדש והעצמאי של התעשייה האמריקאית בשלהי שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, פתח דלתות לרבים אחרים ועדיין מהווה השראה ליוצרים צעירים ולמגינת לבו, גם למאמרים אקדמיים.

להרטלי יש גם מקום בתרבות הקולנוע הישראלית: בראשית הניינטיז, כשרבים מן הסטודנטים בתל אביב עוד לא נולדו, "אמון הדדי" שלו היה להיט מסחרי בארץ והפך לפולחן. מי שלא צפו בו בזמן אמת יוכלו לראותו בשבוע הבא תחת כיפת השמיים בהקרנה מיוחדת במסגרת הפסטיבל, שתלווה בשיחה עם הבמאי (את הפרטים על ההקרנה הזו, כמו גם על הקרנות אחרות של סרטיו ועל מפגשים נוספים עמו, תמצאו באתר הרשמי של האירוע).

לעומת זאת, דווקא "נד רייפל", החלק השלישי בטרילוגיה שהתחילה ב"הנרי פול" והמשיכה ב"פיי גריים", לא יוקרן בתל אביב. מי שחפצים לראותו על מסך גדול ייאלצו לחכות עוד חודש, לבכורתו הישראלית בפסטיבל ירושלים. למעריצי הבמאי, אם כך, מצפה חגיגה מתמשכת בשבועות הקרובים.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
פולחן גם בישראל. מתוך "אמון הדדי"/מערכת וואלה, צילום מסך
"העולם טרגי, אבל אני סקפטי ולא פסימי, ואני אוהב לתת לגיבורים הזדמנות לסדר מחדש את היקום כך שיהיה שלם, ולו לרגע"

הצפייה ב"אמון הדדי" ואז ב"נד רייפל" תאפשר גם לראות כיצד התפתחה עבודתו של הרטלי, שאלה שהבמאי עצמו יודע היטב כיצד לענות עליה. "לקח לי יותר מעשור להבין מה בעצם אני עושה", מודה היוצר, גבר גבוה ומרשים בן 55, שבמפגש עמו מתגלה כי אופיו זהה לסגנון של סרטיו – קול ומחוספס, חד ומחושב, לקוני ומלומד, אירוני וחמור סבר.

ואיך הבנת בסופו של דבר מה אתה עושה?

"לפני קצת יותר מעשור הלכתי ברחוב ובמקרה נתקלתי בג'ף גולדבלום. הוא אמר לי שהוא אוהב את הסרטים שלי, בגלל שאני מזיז אנשים בדרך מעניינת. אז הבנתי שהדינמיקה בין הקצב והמלודיה של התנועה היא באמת המהות של העבודה שלי. כתוצאה מהפגישה הזו גם התחלתי לעבוד עם ג'ף, ועשיתי איתו כמה מהדברים הכי יפים בחיי".

לפני שהגעתי לכאן התייעצתי עם חסידה שלך מה לשאול, והיא אמרה לי – תשאל אותו למה הסרטים שלו יפים כל כך.

"תודה, אני מעריך את זה. אני חושב שיש בסרטים שלי אנושיות והגינות. העולם טרגי, אבל אני סקפטי ולא פסימי, ואני אוהב לתת לגיבורים הזדמנות לסדר מחדש את היקום כך שיהיה שלם, ולו לרגע. מכאן נובע לדעתי היופי הזה שאתה מדבר עליו".

אני הייתי בגן כשהסרט הראשון שלך הגיע לאקרנים. חסידתך שסיפרתי לך עליה עוד לא נולדה. יש קטע ב"נד רייפל" בו הגיבור מדבר על חשיבות הקשר עם הקהל הצעיר. המונולוג הזה אישי מבחינתך?

"זה בהחלט משהו שאני חושב עליו. אתה יודע, אני חושב על כל מיני דברים וגם זה עובר לי בראש. עד כמה שיוצר יהיה שלם מה שהוא עושה, הוא תמיד רוצה למצוא קהל. זה מאכזב כשאתה יוצר משהו רלוונטי וטוב, אבל הוא לא מגיע לאנשים. ברור לי שהסרטים שלי הם לא מיינסטרים, אבל אני לא חושב שהם קשים או עלומים. הם מאתגרים כמו כל אמנות מאתגרת, ותמיד הייתי בטוח שיש להם קהל, כמו שהוכיחה ההצלחה של 'אמון הדדי'. מנגד, לא פעם גם פספסתי את הצופים. היום, כמובן, קשה יותר להגיע אליהם. הזמנים משתנים, העסקים משתנים".

sheen-shitof

עוד בוואלה!

איך להיראות ולהרגיש מצוין, לחיות בריא ולהפחית במשקל?

בשיתוף TI SWIM
האל הרטלי. ג'מאל קאונטס, GettyImages
קול ומחוספס כמו הסרטים שלו. האל הרטלי/GettyImages, ג'מאל קאונטס
"חמישים גוונים של אפור הוקרן מיד לאחר הסרט שלי אבל לא נשארתי לראות. זה לא מעניין אותי"

אתה נוסטלגי כלפי העבר, או נרגש מכל האפשרויות החדשות שיש בעולם הבידור?

"אני נרגש. אלה זמנים אחרים, וזמנים טובים. יש דרכים חדשות לראות סרטים, והן פותחות אפשרויות רבות. בגלל שיש כל כך הרבה פלטפורמות, יש לדעתי מקום ליותר קולות ולא כל דבר צריך לפנות למכנה משותף רחב. השוק היום זקוק לכל כך הרבה תוכן שימלא אותו, זה טוב לנו".

בדומה לקולנועני אינדי רבים אחרים, אתה גם שוקל לכתוב סדרה?

"כן, אני חושב שהכיוון שלי יילך לדברים אפיזודיים יותר, קצרים יותר. אני בדיונים עם כמה גופים, וזה כיף. אני אפילו לא יודע באיזה טרמינולוגיה להשתמש כדי לדבר על הדברים שאני עובד עליהם, כי השפה לא הדביקה את הקצב של הטכנולוגיה. אם אתה עושה סדרה לנטפליקס או לאמזון, תקרא לזה סדרת טלוויזיה? זה הרי אפילו לא ישודר בטלוויזיה, וכולם יראו את זה על מחשב".

הזכרת את המילה מיינסטרים כמה פעמים. מה באמת היחס שלך לקולנוע הוליוודי? מיד לאחר ההקרנה שלך כאן, באותו אולם, נערכה בכורת "חמישים גוונים של אפור". נשארת לראות?

"לא, ואני גם לא חושב שאראה את הסרט המסוים הזה. הוא לא מעניין אותי. אבל אני רואה לא מעט קולנוע הוליוודי - לא באולמות, אלא בנטפליקס. זו צפייה מקצועית. אני צריך להיות בעניינים ולדעת מה קורה, וככה אני גם עוקב אחר שחקנים צעירים ומוצא את מי ללהק לסרטיי".

ומנגד, יש קטע ב"נד רייפל" בו הגיבורה מקריאה מונולוג ארוך, דברני וספרותי. אני יודע שאתה לא אוהב ניתוחים של עבודותיך, אבל זה הרגיש לי כאילו אתה מנסה להגיד דרכו – "אני אינטלקטואל ואני לא מתבייש בזה, ושיקפצו כולם".

"במקרה אתה צודק... באמריקה, אינטלקטואלים הם תמיד בדיחה. אם יש אינטלקטואל בסרט, שמו אותו שם כדי לצחוק עליו. לעומת זאת, בקולנוע האירופאי האינטלקטואלים הם לא מושא ללעג. יש שם מקום לאינטלקט, לשיחות אמיתיות, למחשבות אמיתיות. אני זוכר למשל בסרט 'The Book of Mary' של אן מרי-מייוויל, סצנה שהותירה בי חותם: נערה משוחחת ברכבת עם איש מבוגר, והוא מספר לה שהוא אוהב לנסוע ברכבת כדי לשבת ולחשוב, כי זה חשוב להרהר על החיים".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
"איבדנו הרבה דברים בגלל שהאנגלית שלה לא היתה טובה מספיק". איזבל הופר ב"חובבים"/מערכת וואלה, צילום מסך
"פעמים רבות אני מבחין שבמאים שמים שיר פופ כדי להוסיף קצב ואנרגיה, במקום שזה יבוא מהסרט"

בהקשר של קולנוע צרפתי, אי אפשר שלא לדבר על הקשר בינך לגודאר. אצל שניכם, הדימויים והציטוטים נראו כאילו נועדו להעניק שלל אופציות לתמונות קאבר בפייסבוק, עוד לפני שבכלל היה פייסבוק.

"לשנינו יש משיכה לאפוריזם, שזה משהו צרפתי עד מאוד. יותר מאשר קולנוע צרפתי, לספרות ולמחזאות צרפתית היתה השפעה גדולה עליי. מולייר הוא הרי מלך האפוריזם החד והעוקצני. גם הוגו השפיע עליי רבות. לא מזמן קראתי שוב את 'עלובי החיים' ונדהמתי לראות כמה לקחתי ממנו. הציטוט המפורסם מ'אמון הדדי' על זה שמשפחה היא כמו אקדח, כי אם תסובב אותה לכיוון הלא נכון מישהו ייפגע, נולד מהמשפט של הוגו על כך שהיופי הוא חרב פיפיות. מישהו עוד יוכל יום אחד לעבור על כל ההערות שסימנתי בעיפרון בתוך הרומנים בצרפתית שיש לי בספרייה, ולעשות מזה סרט".

לאור כל זה, אתה חושב לעבוד באירופה?

"אני לא חושב, כי זו תהיה בעיה מבחינתי לעבוד עם שחקנים לא אמריקאים. בזמנו, ליהקתי את איזבל הופר ל'חובבים' וזה יצר קושי. האנגלית שלה לא היתה מספיק טובה בשביל להעביר את כל המהות והקומיות של הדיאלוגים שלה. הרווחנו ממנה דברים אחרים, אבל הרבה הלך לאיבוד בגלל מכשול השפה".

בוא נחזור רגע לסרט. קראת לו "נד רייפל" – כשם העט בו השתמשת בעבר כדי לתת לעצמך קרדיט על הלחנת הפסקולים בעבודות שלך. למה לא השתמשת בשמך האמיתי?

"כי לא הייתי בטוח שאפשר לקרוא למה שאני עושה מוזיקה, אבל בכל זאת היה צריך לתת קרדיט למישהו, אז בחרתי בשם נד רייפל".

בסרטים מוקדמים שלך היו הרבה שירי פופ ורוק בפסקול. בסרטים האחרונים שלך אתה כבר כמעט ולא משתמש בהם. גם ב"נד רייפל" רוב המוזיקה מקורית. למה?

"כי אני חושב שהשימוש הקולנועי הזה בכל מיני להיטים קצת מרוקן את הסרט מהעומק שלו. פעמים רבות אני מבחין שבמאים שמים שיר פופ כדי להוסיף קצב ואנרגיה, במקום שזה יבוא מהסרט עצמו".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
הסצנה היפה מכולם. מתוך "גברים פשוטים"/מערכת וואלה, צילום מסך
"סוניק יות ואני הסתובבנו באותם מעגלים באותה תקופה, ומצאתי אצלם בדיוק את השיר שהתאים לי. לא משהו מסובך מדי"

ובכל זאת היו אצלך בעבר רגעים בלתי נשכחים, בהם הקולנוע שלך נתן משמעות חדשה לשירים שכבר היו קיימים. למשל הסצנה המפורסמת ב'גברים פשוטים', עם "Kool Thing" של סוניק יות. מה בא קודם – רצית להשתמש בו ותפרת סביבו עלילה, או שכתבת את מה שקורה ואז חיפשת את המוזיקה המתאימה?

"האופציה השנייה. סוניק יות ואני הסתובבנו באותם מעגלים באותה תקופה, ומצאתי אצלם בדיוק את השיר שהתאים לי. לא משהו מסובך מדי, אלא משהו שמתאים לתכנים ולרוח של הסצנה, והקול הפמיניסטי של קים גורדון נדבק אליהם היטב".

שאלה נוספת על הקשר בין סרטים קודמים וחדשים שלך. בראשונים כיכבה אדריאן שלי, שלמרבה הצער נרצחה לפני כמה שנים וכבר לא איתנו. איך אתה רואה את המורשת שלה בקולנוע של ימינו? ואת הקשר בינה לאוברי פלזה, שמככבת ב"נד רייפל".

"אני חושב שהדמות שלה ב'אמון הדדי' היתה השראה לאופנה, לדרך לחיות. אני מכיר הרבה שחקניות צעירות שמכירות את התצוגות שלה והושפעו מהן. נקודתית לגבי אוברי, אני חושב שיש נקודת דמיון בינה לאדריאן: שתיהן מתמודדות עם היופי שלהן בדרך דומה. הן לא מרגישות לגמרי בנוח איתו, וזה יוצר מתח וקומדיה. אודרי מבוגרת יותר ממה שאדריאן היתה כשהתחלתי לעבוד איתה, אבל הגישה שלהן לנשיות ולסקסואליות בהחלט דומה".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
"כמו אדריאן שלי, גם אוברי פלזה לא לגמרי מרגישה בנוח עם היופי שלה. זה יוצר מתח וקומדיה". מתוך "נד רייפל"/מערכת וואלה, צילום מסך

לפני סיום, אנחנו פה באחד מפסטיבלי הקולנוע ההמוניים בעולם. הקשר הבלתי אמצעי הזה עם שוחרי הקולנוע, חשוב לך?

"בטח. יצירת סרטים היא חוויה ארוכה ובודדה. אתה כלוא לבדך בחדר עריכה כל כך הרבה זמן בניסיון לגרום לזה לעבוד. אז סוף כל סוף לצאת מהכלא הזה ולפגוש אנשים, זו חוויה מהממת".

ולסיכום - אמרת שאתה לא מחזיק מטקסטים שנכתבים על סרטים שלך. מה לגבי כאלה שנכתבים על סרטים אחרים?

"היחס שלי דומה – אם אני קורא אותם, אני פשוט לא מבין על מה הם מדברים. קראתי לא מזמן את דיוויד פוסטר וואלס על לינץ', שאת הסרטים שלו אני מכיר היטב, וכל מה שהוא כתב היה שגוי ומטופש. אני קובע זאת אובייקטיבית: כל אחד רשאי לדעתו, אבל הוא פשוט שגה בעובדות. בעולם ביקורת הספרות זה לא קורה, אבל אצל חוקרי ומבקרי קולנוע אנשים מרשים לעצמם לקשקש. אולי זה בגלל שגם אם תכתוב שטות על סרט, אף אחד לא יטרח להוציא את הדיוידי מהמדף, להכניס את הסרט למכשיר, להעביר קדימה לנקודה הנכונה ולבחון את מה שכתבת. בגלל זה עיתונאים ואקדמאים כותבים בסמכותיות כל כך הרבה שטויות".

  • עוד באותו נושא:
  • האל הרטלי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully