אוטוסטרדה לשום מקום

הרצף הבי-לינארי עליו נעה תקשורת ההמונים של המאה ה-21 דומה לאוטוסטרדת מידע המובילה לשום מקום. מצד אחד – אסכולת ברגסון – כלי התקשורת נשלטים ומכוונים על ידי ההגמוניות (אם באמצעות סיפוק התכנים והתרת חופש המידע, ואם באמצעות סיפוק התשתית הטכנולוגית והלוגיסטית), ומנגד, מכוונים התכנים אל הציבור שהוא הריבון הממשי בדמוקרטיה לפי הנוסח המודרני שלה. הדואליות הזו יוצרת פרדוקס לוגי, המשקף ניגוד אינטרסים בין ספקי המידע לצרכניו. מצד אחד, מכוונות ההגמוניות (הכוונה למשטרים; הנחת היסוד של המאמר היא כי כלי התקשורת עושים יד אחת עם המשטרים מטעמים כלכליים ואידיאולוגים) את המידע המופץ אל הציבור על מנת לעורר לתגובה שתיצור סחף שיתבטא אלקטוראלית, ומאידך מכוונות את אותו המידע אל מעל לראשו של הציבור, כדי להסתיר ממנו את מניעיהם האמיתיים וכדרך של הגברת האחיזה המונופוליסטית שלהם במידע ובהשלכותיו.

כאן המקום להדגים את הטענה המופשטת באמצעות כותרת שנדפסה השבוע (23.9.02) בעיתון "מעריב": "בוש לשרון: תפסיקו". מבלי להיכנס לניתוח הדיאלקט החדשותי המתמשך הבא לידי ביטוי בהנחת עורכי העיתון כי הציבור "יבין" את הכותרת, גם מבלי להזדקק להבהרות מפורטות מדי, ומבלי לאשש את טענת היסוד כי הלשון מזינה את התרבות במסמנים מופשטים לאין שיעור מכושר התפיסה של הציבור, דבר שהופך כל טקסט למשולל כל חשיבות ועם זאת בעל משמעות מכרעת (וריאציה על "מאמר לוגי פילוסופי" ללודוויג ויטגנשטיין), נקל לזהות מאפיינים מובהקים של התנשאות בניסוח הכותרת המדוברת.

ההתנשאות, כמובן, מופנית לעברו של ציבור הקוראים, אשר מצדו מצופה לעכל את הנוסח ולהקיש ממנו את המסר העיקרי. המסר העיקרי במקרה דנן פשוט ומובחן: ממשלת ארה"ב קוראת לממשלת ישראל לשים קץ למבצע הצבאי המביא לבידודו של יאסר ערפאת. נהי כי בשיח התרבותי הכורך בידור וחדשות יחדיו, אין כל מקום לכותרת דלת הומור ונטולת אפיל שרמנטי או מגרה. הציבור תובע מאנשי החדשות (כך לגירסתם; למרות שמלכתחילה תרגלו את צריכת החדשות שלו להיות פשטנית וקלה לעיכול) לספק לו תכנים בעלי קריצה או עניין החורג מגבולות התוכן הקונקרטי של הידיעה עצמה. חדשות אינן עוסקות באינפורמציה - עובדה זו מוסכמת על כולם, צריך להאמין. חדשות עוסקות בהשבחת המציאות ובהתאמתה למערך הציפיות הדו כיווני שתואר בין הקהל לעיתונאים.

אולם כותרת בנוסח "בוש לשרון: תפסיקו" עושה שירות דוב לתפיסת המציאות כפי שהיא "באמת", אם ניתן כלל להשתמש במושג הלקוח מעולם מושגים ריק מתוכן. הנימה הפטרונית בה פונה בוש (ג'ורג' בוש – נשיא ארה"ב) לשרון (אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל), מרדדת הן את מעמדם של שני האישים כראשי מדינות ומובילי מנהיגות, והן את טיב השיח ביניהם. גרוע מכך – נימת הניסוח בה בחר העורך לתאר את השיחה הדיפלומטית שהתנהלה בין ראשי המדינות מדמה דיאלוג בין שני זאטוטים בגן הילדים, כשאחד (הבריון המגודל) תובע מהאחר להפסיק. קורא החדשות הישראלי יאמר כי אכן כך הוא: ארה"ב, בעולם הדימויים הלקוח מחצר המשחקים, היא הבריון והנוגש, וישראל היא הילד הנזוף המתנהל לפי תביעותיו של בעל האגרוף החזק יותר. ריבונותה של ישראל, כמו גם עצם עצמיותה ועצמאותה נשללים ממנה לחלוטין לפי גישת "מעריב".

קהל קוראי "מעריב" אמנם נהנה מחשיפת המידע - הבאת דרישתה של ארה"ב מישראל אל הגלוי - אולם יצא נפסד בכך שנחשף לגישה גלותית ומתבטלת, ונורא מכך: נתבקש להפנים אותה, באמצעות מסרים סאב טקסטואליים. תכתיבי המדיה והזירה הכלכלית הביאו את עורכי העיתונים להיצמד לנוסח כותרות מקוצר וצעקני, מודגש וצבעוני, המשטח את המציאות והופכה לחד רובדית, על פני מורכבת. זירת הסכסוך הערבי-ישראלי היא בוודאי מהקשות לעיכול והסבוכות בכל העולם, ועל כן, עיתונות הדוברת בלשון סיסמאות מציירת עולם של שחור ולבן, טוב ורע, אסור ומותר, כאשר "האמת" אינה אלא אוסף של עובדות משורשרות, שכל אחת מהן נגועה באינספור פרשנויות ונגזרות משמעות.

קל, אם כן, להבין כיצד הפך הציבור הישראלי לשבוי בידי קונספציות פשטניות וילדותיות בבואו להתמודד עם מורכבות המציאות. כלי התקשורת הכבולים לידיעות רדיו וכתבות טלוויזיה בפורמט ה"קליפ" מבקשים למנוע ממנו לאות מצד אחד, אך גם את זכותו הטבעית בדמוקרטיה – מידע ללא משוא פנים. המחיר שמשלם קהל הצרכנים הוא כבד, אם כן. לא די בכך שאינו בקיא בפרטי הסכסוך עליו הוא מתבקש למסור את נפשותיו – שכן מעולם לא התעמת עם טקסט תובעני ורציני – אלא שהוא הופך לכלי שרת בידי הגמוניה צינית לבצע מעשים שלא בהכרח עולים בקנה אחד עם מערכת השיקולים המוסרית שלו.

מושגים כגון "מוסר" לא יימצאו לעולם בטקסטים חדשותיים, ולעתים נדירות במאמרי מערכת, למרות שברמה העמוקה ביותר של הדיון בסכסוך, סופו שייבדק בפרמטרים אלה. מושגים כגון "צדק" או "אמת", כמו גם "זכות" (על אדמה) חורגים מגבולות השיח החדשותי, למרות שזה מהווה מזון יומיומי עבור הציבור והישראלי בפרט. על כן, טקסטים חדשותיים שאינם נוקטים בלשון יבשה ודקה, הנצמדת לעובדות גרידא (לכל הפחות, העובדות המוסכמות), מכפיפים את גו הציבור בבואו להתייצב אל מול ההיסטוריה וההווה – מערכת המשפט ואמנות בינלאומיות – ועושים יד אחת עם כוונותיו (הנסתרות לרוב) של הריבון, העושה יד אחת עם כלי התקשורת כדי לרתום את ההמון למטרותיו, אשר לרוב אינן עולות בקנה אחד עם האינטרסים המיידיים וארוכי הטווח של אותו הציבור ממש, אשר מצדו, נתבע לשלם את המחיר, הן במטבע והן בנפש. שימת לב לעובדה זו, גם אם לא תבטל את התופעה, לפחות תקהה את עוקצה.