ראש דלעת

דיוקן של אריק שרון כקציץ בשר, דיוקן של סדאם חוסיין עם שפם מגפרורים, או דיוקן של האוורד סטרן עם אף ממלפפון ענק הם יותר מאשר סתם כלי בית וירקות המתלכדים לכדי פרצוף במשחק נחמד. עבודותיו של חנוך פיבן הן יותר מאשר גימיק. פיבן משלב שפת קריקטורה ושפת עיצוב גרפי ויוצר תביעת אצבע מקורית ואישית. הוא משלב אלמנטים ציוריים (קולאז') ופיסוליים (רדי- מייד), יש לו את הכישרון האיורי לתפוס דיוקן של אדם בקווים מעטים בלבד, ומצד שני את היכולת לאמר על הדימוי משהו עמוק יותר, בעל משמעות ערכית, פוליטית וחברתית. יותר מאשר המשחק של דומה או לא דומה, מאפשר פיבן למתבונן לשחק את המשחק של נכון או לא נכון. ברבות מהדמויות שלו יש משהו מדויק וחד פעמי, והרבה מן הדמויות האלה הופיעו כבר בספר האוסף הראשון של חנוך פיבן, שנשא את השם "פיבן".

"פיבן" כלל דיוקנאות שהתפרסמו בעיתונות, בארץ ובח"ול (הקריירה שלו החלה בארצות הברית), וגם ראיון עם היוצר, עבודות ראשוניות מתחילת דרכו, הגיגים מפיו והסברים על תהליך העבודה. כל אלה פתחו עבור הקורא צוהר לעולמו של האמן והוסיפו זוויות נוספות על המוכר בלאו הכי מן העיתונות.

גם אם נתבונן בספר הזה היום, שלוש שנים אחרי שיצא, נחוש בעכשוויות וברלוונטיות של הפורטרטים שמאכלסים אותו. אלה הם, רובם ככולם, עדיין גיבורי התרבות והפוליטיקה הפופולריות שלנו. המשמעות הכוחנית שמיוחסת להם, באמצעות מסמרים כזיפים או דרגות צבאיות כגבות, לצערנו עדיין רלוונטית מאוד לעולמנו.

לכן יציאתו של ספר האוסף החדש, "פיבן באמריקה" (עם עובד), נראית כמהלך מיותר למדי, במיוחד בקונטקסט המקומי. ראשית, מפני שרבים מדי מן הפורטרטים שמופיעים כאן הופיעו כבר בספר הקודם, ושנית, מפני שחלק מהדימויים החדשים המצויים כאן הם חלשים למדי - יותר מדי מנחות טלוויזיה שעשויות ממתקים (זה חמוד, אבל הבנו כבר בפעם הראשונה), כמה פרסומות, וציור מתיילד מעיתון להורים. כמובן שיש בספר גם לא מעט עבודות מלהיבות ועדכניות - כמו בוש עם גבות מעטיפה של מסטיק בזוקה - אבל נראה שאם היו מניחים ליוצר להתבשל במעבדתו עוד כמה שנים, היה זה מצליח להניב עוד כמה וכמה תוצרים מבריקים שהיו נכרכים יחד לספר מעניין וחשוב הרבה יותר.

בהקדמה לספר מדבר עופר שלח על "רוחב דעת" - ביטוי שמשמעו סבלנות מחשבתית בכתיבה עיתונאית, מרווח נשימה, הרבה זמן והרבה מקום. שלח מסביר שאזור שבו ניתן מקום לרוחב דעת, כמו המגזינים האמריקאים (לעומת העיתונות הישראלית), מאפשר את התפתחותם והתגבשותם של תוצרים עיתונאיים משובחים ומקוריים. כמו למשל התוצר העיתונאי של חנוך פיבן.

בהקשר זה נראית יציאתו לאור של "פיבן באמריקה" כאקט ישראלי למדי, המעיד על חוסר סבלנות וחוסר מחשבה. אם תרצו, אקט של "צרות דעת" ופזיזות, שרואי השחורות היו עשויים לקשור אותו לתחושת האיום מפני הקץ הקרב.

ואולי בכלל זהו אקט ישראלי במובן אחר – הרי הימים הם ימי חגי ישראל, ואחרי הכל, היתרון הבולט היחיד בספר הזה, לעומת הקודם, הוא שכל הכיתובים בו מתורגמים לאנגלית. מי אמר מתנת חג מושלמת לדודים באמריקה?