שלאף שטונדה

כמה דקות לפני שניגשתי לכתוב על החדש של "אנדרוורלד", עוד שמעתי את הקטע הפותח של dubnomesswithmyheadman, האלבום שהוליד מחדש את "אנדרוורלד" ב-1993. dubnomesswithmyheadman הוא פנינה אלקטרונית, מסע מופלא שתמיד כיף לחזור עליו. כל מה שבא אחריו - לא כולל הלהיט הפנומנלי "בורן סליפי" - עורר אצלי תמיד תגובה אפאתית. הגעתי למסקנה שמעבר לאלבום ההוא, אנדרוורלד פשוט לא עושים לי את זה. הם צפויים מדי. וזה לא עניין של סאונד – יש מספיק הרכבים עם צליל אופייני שאני נר לרגליהם, גם ביצירותיהם הבינוניות. זה עניין של גישה: אצל אנדרוורלד אף פעם אין פזילה לצדדים, אין סטיות, תמיד אפשר לדעת מה יהיה הצעד הבא. אף פעם לא מרגש, סתמי אפילו.

"A Hundred Days Off" עורר עניין גדול בסצינה האלקטרונית, מכיוון שהוא האלבום הראשון שהוקלט בלי דארן אמרסון, האיש שהצטרפותו להרכב בתחילת שנות התשעים הובילה אותו לדרך חדשה - מרוק לאלקטרוניקה - ולאותו אלבום מופתי שנזכר למעלה. החוששים כבר נרגעו, האלבום נשמע לגמרי אנדרוורלד, יש כאלה שאהבו, יש כאלה שאהבו פחות, יש כאלה ששנאו. לי, עם אמרסון או בלי אמרסון, האלבום החדש לגמרי לא מזיז. קארל הייד וריק סמית, המייסדים הנשארים, ממשיכים לחבר בדייקנות מתוזמרת היטב בין מרכיבים אלקטרוניים מז'אנרים שונים. מהוקצעות יש כאן, הרפתקנות או נשמה – ממש לא.

שני הקטעים הראשונים (השני הוא הסינגל Two Months Off) עשויים להקפיץ רבים (ועם רימיקסים ראויים הם יקפיצו גם יקפיצו), אבל אחריהם נכנסים לסוג של תרדמת. עד הקטע השמיני - טכנו יעיל שנמרח על הרבה יותר מדי זמן - יש קטעים שקטים משמימים או כאלה שמגבירים טמפו ונפתחים מבטיח, אבל רק נפתחים. שני הקטעים הסוגרים לא מצליחים להציל את האלבום מלהיות סביר, לא מעבר לזה. לא מעט קשור לכך שרוב הרצועות ארוכות מדי (שש דקות ומעלה) והופכות באיזשהו שלב מתישות. “A Hundred Days Off" לא יגרום לי להחיות את מערכת יחסי עם אנדרוורלד. אני אמשיך לחזור אחורה למקום הקסום שבו התחיל הרומן ושם נשאר.