דיוויד גואטה (כן, זה גטה, אבל מבחינתנו הוא גואטה) תמיד ידע לקרוא את המפה לפני כולם. כמו שלפני כמה שנים הוא הבין שאמריקה מוכנה לדאנס והביא לה את הדאנס, לפני כמה חודשים הוא הבין שלאמריקה קצת נמאס מהדאנס ובא לה לחזור קצת למקצבים האורבניים מבית. ההימור שלו לקיץ על הסינגל ההיפ הופי טראפי "Hey Mama" עם ניקי מינאז', ולא על עוד טראק עם סיה, מוכיח את עצמו בכל יום מחדש. השבוע הוא גם התחיל רשמית את דרכו לפסגת הבילבורד כשנכנס לטופ 10, במקביל לזה שהוא מככב בכל מצעד אפשרי ברחבי הגלובוס.
כמה מהקולגות שלו לעומת זאת חיים כנראה שנתיים אחורה - כבר על החודש הראשון של הקיץ אנחנו מקבלים לא פחות משלושה אלבומים של כוכבי ז'אנר ענקיים כמו טייסטו ההולנדי, זד הרוסי-גרמני ואלאסו השבדי. השניים האחרונים באלבומים מקוריים לגמרי, שיוצאים תחת כנפיהם של לייבלים אמריקאים גדולים ('דף ג'ם' ו'אינטרסקופ'), והדי ג'יי ההולנדי עם אוסף טראקים עכשוויים שלו ושל חברים תחת הלייבל הפרטי שלו 'PM:AM'.
נתחיל בזד, כנראה המוזיקאי הרציני ביותר מבין השלושה, וגם מפיק מחונן שמנפק את הסאונד הכי טוב שאפשר לשמוע היום בז'אנר. נתוני הפתיחה האלה עוזרים לאלבומו השני, "True Colors", לא להפוך לפלופ שהיה יכול להיות. הוא נע בין כמה קטעים מעולים ממש, ולא בדיוק כאלה לרחבות, כמו שיר הנושא הצ'ילי ו-"Transmission" האייטיזי; לבין הפקות טומרולנדיות משמימות שמשחזרות יותר מדי את הקטעים הבולטים מאלבום הבכורה שלו מ-2013. הבעיה של זד, כמו של חברו השבדי, היא הניסיון ללטף את קהל המיינסטרים האמריקאי עם לחני פופ טחונים וצפויים בהפקה דאנסית, בתקווה שאולי בהמשך יכנסו לפסקולים של סרטים של זאק אפרון. לא פלא שהשיר המוצלח יחסית עם סלינה גומז, "I Want You To Know", שגם יצא כסינגל, די כשל מלהפוך ללהיט. אולי כי גם הקהל האמריקאי כבר התקדם הלאה.
אלאסו לעומתו הוא מה שנקרא קצת יותר 'ערס', והאלבום שלו "Forever" כולל טראקים קצת יותר קודחים כמו "Payday" ו-"Tear the Roof Up" ובהפקה קצת פחות אינטליגנטית, אבל עם אותו שטיק בדיוק בשירים המיינסטרימיים: להיטי פופ קיטשיים בעטיפה קלאברית לא מתוחכמת. הנוסחה הזאת הביאה לו כמה הצלחות במצעדים (בעיקר באירופה) כמו הלהיט "Heroes" עם טובה לו, או "Cool" עם רוי אינגליש, כשאל אלה יצטרף בקרוב גם "Scars", שיתוף פעולה שלו עם ראיין טדר, סולן וואן ריפבליק. נתנחם בזה שלפחות הרמיקס המוצלח שלו ל-"If I Lose Myself" מבית להקתו של טדר נוכח כבונוס בסוף, לצד השת"פ עם קלווין האריס ב-"Under Control".
באופן לא צפוי, דווקא זקן השבט טייסטו לא מתיימר יותר מדי ולכן אולי מכל השלושה הכי מפתיע לטובה עם החלק הרביעי בסדרת ה-"Club Life" שלו, הפעם בגרסת ניו יורק. אמנם אצלו מדובר לרוב בטראקים שהם חגיגת טומורולנד לא נגמרת (עם נציגות ישראלית מכובדת לצמד Jetfire עם להיט הז'אנר "Guestlist"), אבל דווקא בקטעים שעליהם הוא חתום נרשמת קצת מקוריות בעטיפה, שמתובלת גם באלמנטים מז'אנרים רקידים אחרים. "Secrets" עם קשמיר הוא כבר להיט מוכח, וב-"The Only Way Is Up", עליו הוא חתום יחד עם מרטין גאריקס (שהוא למעשה לקמפיין של 7UP), אפשר לחשוב לרגע שהרפרנסים שלהם באולפן היו טראקים צ'יל ווייבים של היפסטרים.
בקיצור, אלא אם אתם מחובבי ההארדקור של הז'אנר, דגמו רק את הקטעים הטובים מכל האלבום ויש לכם אחלה אוסף לרכב.
ולמי שמתחבר פחות לפיצוצים, הנה עוד כמה דברים חדשים ורקידים לרכב
Disclosure - Holding On
הסינגל הראשון מתוך אלבום השני והמיוחל של צמד ההאוס הבריטי נשמע כמו המשך ישיר לטראקים הפחות מיינסטרימיים באלבום הבכורה שלהם. זה בטח לא דבר רע ולגמרי עושה את העבודה, אבל אפשר להגיד שציפינו לקצת יותר מזה, שבטח יגיע עם הסינגל שילווה את צאת האלבום.
Icona Pop - Emergency
צמד הבנות השבדי חוזר עם אלבום חדש ועם סינגל שינסה לשחזר את הצלחת המגה להיט שלהן, "I Love It". את סאונד האלקטרו פופ ההיפסטרי מחליפה הפעם הפקת דאנס עם השפעות ג'זיות קברטיות וליין סקסופון חופר. אבל זה רק נשמע מפחיד, כי בסך הכל מדובר בקטע הכי משמח ולהיטי.
Jamie xx - I Know There's Gonna Be (Good Times), ft. Young Thug & Popcaan
אחד מהמפיקים האלקטרונים הכי מוערכים בשטח מוציא היום (שני) אלבום סולו ראשון, שמהאזנות מוקדמות נשמע בדיוק כמו האלבום עליו חלמו מעריציו. אבל מה שכנראה יביא לו את תהילת המיינסטרים על שם "אפטאון פאנק רונסון", יהיה הסינגל הממכר הזה, שמצדיק את שמו ומספק הרבה "Good Times".
Hurts - Some Kind Of Heaven
צמד הסינתפופ הבריטי שמוכר כאן בזכות להיטים כמו "Wonderful Life" ו-"Stay" (ואף ביקר בישראל להופעה ב-2011) וגם מופיע באלבום של אלאסו בקטע המשותף עם קלווין האריס, חוזר עם אלבום שלישי. אולי 'דאנס' היא לא בדיוק המילה הנכונה לתאר את הסינגל הראשון מתוכו, אבל הוא לגמרי יכול להיכנס תחת קטגוריית "מרקיד". עם הפקה שמתכתבת עם הסול הבריטי החדש, עמוס הגרוב ומשופע כלי מיתר על שם ג'ון ניומן, רודימנטל ואחרים, קשה להאמין שהוא לא יהפוך ללהיט רדיו ממש בקרוב.
תחייתו של ההיפ הופ הישראלי
אז הביטים השחורים חוזרים להרים ראש בכל מקום, וגם בישראל מסתמן לו גל חדש של כוכבי ז'אנר צעירים ולוהטים שמשתלטים עכשיו גם על הפלייליסטים המיינסטרימיים. בחודשים האחרונים אי אפשר היה לברוח משמות כמו נצ'י נצ', וטונה (שניהם עם שירים חדשים ומעולים ממש), קפה שחור חזק ואליעד נחום, שאחרי שיצרו לעצמם בסיס איתן בשטח וברשת, מגיעים עכשיו לרדיו כמנצחים. תוסיפו לזה את ההצלחה המחודשת של התקווה 6, את אלבום השת"פים המתקרב של הדג נחש והאלבומים המלאים של החבר'ה המוזכרים למעלה, ותבינו שהפיצוץ הגדול כנראה עוד בדרך. ואין יותר משמח מזה.
האירוניה היא שדווקא סאבלימינל, מי שהיה מלך הז'אנר בסיבוב הניצחון הקודם של הז'אנר, שלא לומר אחד מאבות הז'אנר, הוא זה שחוטף עכשיו הכי הרבה אש מהסצנה המקומית שרואה בו את שטן ההתמסחרות הגדול ביותר של התקופה (כאילו קנדריק לאמר מתארח באחרון של טיילור סוויפט מטעמים אמנותיים). כשמאזינים וצופים ב"נס", הסינגל המזרחי הכבד שלו עם מאור אדרי ואתי ביטון, אי אפשר להגיד שהוא לא הביא את זה על עצמו. ועדיין צריך לזכור, כשמדובר על הפקה מוזיקלית מוקפדת, השקעה בויז'ואלס וראייה שיווקית בשוק הישראלי, לכל החבר'ה החדשים יש כנראה עוד הרבה מה ללמוד מהאיש, שהיפ הופ או לא, עדיין הביא את אחד הקטעים הפופיים הכי טובים שיצאו פה (או בלבנון) לאחרונה.