קראו את הפרק הראשון מתוך "אנחנו הישראלים" מאת יואל ריפל

באחד מימי מבצע "צוק איתן" בחודש יולי 2014, שבתי הביתה בתום יום העבודה, ובחניית הבניין הבחנתי בכך שהשכן מהקומה השלישית שוטף את האוטו של השכן מהקומה השנייה.

מאחר שהייתי מודע לקוצר הראייה הכרוני של השכן מהקומה השלישית, הערתי לו, בדחילו ורחימו, שהוא שוטף את האוטו הלא נכון...

"אני יודע," השיב השכן מהקומה השלישית, "זה בסדר – לא טעיתי: השכן שלנו מהקומה השנייה הוא צנחן שגויס לעזה בצו שמונה. גם אני הייתי צנחן, וכאחוות צנחנים, אני שוטף לו את האוטו, שהתמלא אבק ולכלוך."

כשריונר (במיל') הוצאתי מיד מטלית מהבאגז' של מכוניתי והצטרפתי למבצע השטיפה, שהחל כמבצע מצומצם של חי"ר (צנחנים), והתרחב בזכותי למבצע קרקעי, רב זרועי, ומשולב - של חי"ר ושריון.

השמועה בדבר מבצע השטיפה פשטה בין שאר דיירי הבניין, ואט אט החלו לזרום לחניה כוחות של שוטפים נוספים, מכל זרועות צה"ל ומדרגות פיקוד שונות, כגון מ"מ (מפעילי מטליות), מ"פ (מפקד פוליש), מ"צ (מפעיל צינור) ואיש מג"ב עם מגב, שמונה מיד לתפקיד של מח"ט (מנקה חלונות וטמבון).

אל כל אלה הצטרף חיל הנשים, שהיה מורכב מנשותיהם של הכוחות השוטפים בשטח, ועמד בעוז מאחורי כוחות בעליהן, ברוח המוטו של צה"ל: "תדע כל אם עברייה היכן בעלה."
בשלב מסוים, הכוחות הקרקעיים שפעלו בחניון זכו לסיוע אווירי, כאשר בעל הפנטהאוז בבניין שלנו החל להשליך מהפנטהאוז שקיות של במבה ושל פיצוחים.

לפתע, בחניית הבניין, נוצרה תמונה סוראליסטית, ובה עשרה(!!) אנשים, שוטפים במרץ מכונית שערכה המקסימלי, על פי "מחיר המחירון" של לוי יצחק עמד על תשעת אלפים וחמש מאות שקלים חדשים.

חרף זאת, באותם רגעים של אופוריה ושל אחדות, כל דייר בשטח חש כשותף שוטף לשטיפה השוטפת. לבסוף שבו הכוחות השוטפים לבתיהם בשלום, חדורים בתחושה שבני ישראל ערבים זה לזה.

יומיים לאחר מכן נגנב האוטו המצוחצח של השכן המגויס.
מעולם לא חשו דיירים רבים כל כך עצבות עמוקה כל כך, על גניבת אוטו מצ'וקמק כל כך...

על הכביש

על הכביש, הנהג הישראלי אוהב להיות "מלך" ובעל אוטוריטה.
אם נהג כלשהו יעקוף את כל תור המכוניות שלפני הצומת כדי לפנות ימינה, כל הנהגים יקללו אותו.

לעומת זאת, אם הנהג העוקף יבקש מהנהג שבראש תור המכוניות, לאפשר לו לפנות ימינה לפני כולם, הנהג שבראש התור לא רק שיאפשר לנהג העוקף לעבור את כולם, אלא גם ידאג לעצור את שאר הנהגים שבתור כדי לאפשר לזה שעוקף – לפנות בבטחה.

*

אם אשכח ירושלים... יש לי ג'י-פי-אס.

לפני זמן מה, גנבו לי את האוטו.

לפתע נזכרתי שבאוטו יש טלפון קבוע, אז החלטתי לפנות לגנב כדי לנסות לרכוש ממנו את המכונית שלי, במחיר סמלי.
חייגתי לטלפון שבאוטו שלי, וזאת השיחה שהתפתחה עם הגנב.

אני: "הלו?"
הגנב: "מי זה?"
אני: "זה אני – בעל האוטו שלך."
הגנב: "כל הכבוד לך, איך ששמרת על האוטו. בובה של אוטו. אני ממש נהנה ממנו."
אני: "מוכר?"
הגנב: "עד שמצאתי אוטו כזה בובה, אני אמכור? אבל יש לי לב. אני אעשה לך ג'סטה ואמכור לך את האוטו שלך במחיר מחירון."
אני: "מחיר מחירון? חשבתי הרבה פחות."
הגנב: "תראה, זה אוטו שמור, מושקע, נוח..."
אני: "אני יודע – הוא שלי."
הגנב: "אז למה אתה מתווכח? האוטו שלך שווה יותר ממחיר המחירון. אז למה אתה רוצה לדפוק אותי? תגיד תודה שאני מוכר לך במחיר מחירון. יש לי רק תנאי אחד."
אני: "איזה תנאי?"
הגנב: "אתה לא לוקח את האוטו לבדיקה לפני מכירה..."

בסוף התפוצץ המשא ומתן, כי הגנב לא היה מוכן להתחייב שבפעם הבאה שיגנוב לי את האוטו, יחזיר לי אותו בחצי מחיר, בתור לקוח חוזר.

הייתי קשוח ועפתי על עצמי. שידע שאני לא פראייר!!

"אנחנו הישראלים", מאת יואל ריפל, 96 עמ', הוצאת סטימצקי.