לפני כשלושה שבועות צעדה דיאן רוקסל בגאון על השטיח האדום בפסטיבל קאן. הצרפתייה הזוהרת, בת 21, הילכה בצד חבריה לצוות השחקנים של "בראש מורם", סרט הפתיחה של האירוע היוקרתי, ונוכחותה בריביירה חיזקה את מעמדה כאחת השמות החמים של התעשייה האירופאית. אחת שכבר בדרמה השנייה בהשתתפותה מגיעה לפתוח את החגיגה היוקרתית בעולם הקולנוע, אחת שכבר מדברים עליה כיורשת של ליה סיידו ומלאני לורן. גם היא עצמה התהלכה מלאת ביטחון, משוכנעת כי לשחק בסרטים זו אכן הדרך הנכונה בשבילה. אבל רק שנתיים קודם לכן, הדברים נראו אחרת לגמרי.
אז, בגיל 19 ובלי שום ניסיון קולנועי, מצאה עצמה רוקסל חווה את הסיוט הגדול של חייה צילומי "הריח שלנו", סרטו הטרי של לארי קלארק, והסרט העלילתי הארוך הראשון לו הצטלמה אי פעם. "מבחינתי זו היתה מלחמת הישרדות", היא אומרת לי עת אנו נפגשים בקפה פריזאי לקראת הקרנת הבכורה של הדרמה במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה בסינמטק תל אביב. "אני גאה בעצמי שהצלחתי לעבור את זה, ומרגישה שעכשיו שום דבר כבר לא גדול עליי".
מה בדיוק קרה? ולמה זה היה כל כך נורא? הפלאשבק חוזר עוד קצת אחורה, ליום שבו החלה היפהפייה הצעירה לגלוש את רחובות פריז בסקייטבורד. כך התחברה לחבורת פרחחים מקומיים שהובילו אותה לפתחו של לארי קלארק. הקולנוען האמריקאי כבר חשף בפנינו את כל הניוון והזימה של הנוער האמריקאי ב"קידז", "קן פארק" וסרטי פולחן אחרים, וביקש לעשות זאת גם בפריז ובשפה הצרפתית. הוא ליהק לפרויקט את חבריה של דיאן, ואז הזמין גם אותה להצטרף.
רוקסל, שגדלה באלפים הצרפתיים ועברה לפריז רק בגיל תיכון, אמרה מיד כן. אמנם היתה מודעת לפרובוקטיביות של קלארק, אבל תמיד חלמה להיות שחקנית ואף פעם לא חשבה שבאמת תגיע ההזדמנות להוכיח את עצמה על המסך. אז כשזו לפתע נפלה לידיה, לא רצתה לפספס את הצ'אנס, והצטרפה בלי לחשוב פעמיים ל"הריח שלנו".
מבחינת שוחרי הקולנוע, טוב שעשתה כך. מהפנט לצפות ברוקסל, שמתגלה כשחקנית עם איכויות של כוכבת קולנוע אמיתית לא רק פוטוגנית להכאיב, אלא גם בשלה, פיקחת ומפוכחת, ובעיקר רגועה ושלווה להפליא יחסית לכך שזו הופעתה הראשונה. אך מתברר כי מה שנראה כה זורם וחלק על המסך, כלל לא היה כך מאחורי הקלעים.
"הבעיות התחילו כבר בהתחלה", היא מספרת. "על היום הראשון, על הסצנה הראשונה, שבעצם גם היתה הסצנה הראשונה שצילמתי אי פעם הייתי צריכה להתפשט, לחלוטין, ועוד למשך דקות ארוכות. מילא את זה לפחות ידעתי מראש. מה שלא ידעתי זה שמיד אחרי הסיום של הסצנה המעורטלת הזו, לארי מיד יבקש ממני לאלתר סצנת סקס ארוכה ומפורטת גם כן, שתהיה קרובה למציאות ככל האפשר. זה לא משהו שהיה בתסריט או שדיברו איתי עליו קודם לכן. הרגשתי שנפלתי למלכודת, שסידרו אותי".
ובסופו של דבר הסצנה הזו אפילו לא נכנסה לסרט.
"נכון, אחרי כל המאמץ שעשיתי כדי לצלוח אותה, היא בכלל נחתכה בעריכה. במבט לאחור, אולי לא הייתי צריכה להסכים לצלם אותה. אבל הייתי נאיבית וחסרת ניסיון ובעיקר תחת הרושם של לארי, שהוא בכל זאת במאי גדול ומפורסם. מה שכן, לפחות כל זה קרה כבר ביום הראשון, כך שכבר בתחילה סימנתי וי על החלק הגרוע ביותר".
אז בהמשך החוויה השתפרה?
"לא, האמת שלא. היא אולי לא הידרדרה עוד יותר, אבל בטח לא השתפרה. ככל שהתקדמו הצילומים, כך גם פחת הקשר לתסריט שקראתי לפניהם, ולמעשה לא עבדנו על פי שום תסריט בכלל. היתה לי תחושה שאני צפה באוויר, שלבמאי אין שום מושג מה הוא רוצה. לארי גם לא יודע צרפתית, אז הוא לא ממש דיבר איתי, לא הנחה אותי ולא נתן שום פידבק. הדבר היחיד שהוא כן דרש בתובענות זה שכל סצינות האהבה יהיו אמיתיות ככל האפשר. הוא כל הזמן בוחן את הגבולות, זה משהו שעירער אותי וגרם לי להרגיש לא בנוח, אבל גם לא היה לי נוח להגיד לו את זה".
סיפרת על תחילת הצילומים. איך היה סופם?
"קשים, כי לקראת השבועיים האחרונים לארי פיטר את החברים שלי, ששיחקו את הנערים. הם רבו והוא פשוט העיף אותם. האווירה היתה איומה. כולם פחדו ממנו, ואני חשתי בדידות נוראית, כאילו ניתקו אותי מהמשפחה שלי. רק רציתי שזה ייגמר. חשתי הקלה גדולה כשהכל הסתיים. המזל שלי, שכל הזמן שמרתי על ריחוק מסוים על לארי, והייתי עמו ביחסים מקצועיים בלבד, בניגוד לשחקנים אחרים שממש חשבו שהם חברים שלו. רק בזכות זה הצלחתי לשרוד עד יום הצילומים האחרון".
ואיך הרגשת בפעם הראשונה שראית את הסרט?
"זה מורכב. בגדול, הרגשתי גרוע זה לא הסרט שציפיתי לו, ואני נראית לעצמי די מזויפת על המסך. אבל, זה פחות גרוע ממה שחשבתי. סצנות הסקס, למשל: בזמן אמת לא ידעתי איך התוצאה הסופית תיראה, איך באמת צילמו אותן ואיך יערכו אותן. פחדתי שיהיו תקריבים על אבר המין שלי וכדומה. אבל אני חושבת שסצנות הסקס כאן די יפות. התאורה, המוזיקה, הבימוי הכל די עדין. בסך הכל, חווית הצפייה הראשונה בסרט לא היתה נעימה, אבל איכשהו גם חשתי הקלה אחריה".
וצפית בסרט שוב?
"כן, וזה היה פחות טראומטי. השלמתי יותר עם השינויים שהיו בתסריט, ואני חושבת שלמרות הכל ואחרי הכל, יש בסרט דברים יפים".
ההגדרה של רוקסל נדמית מדויקת. אמנם, אין עלילה ב"הריח שלנו", שהוקרן לראשונה בקיץ האחרון במסגרת פסטיבל ונציה ויצא מסחרית לאקרני צרפת לפני כחצי שנה. הוא מורכב מאוסף אפיזודות על חייהם מלאי הסקס, סמים וסקייטבורדים של צעירים בפריז. אך כן יש בו רגעים יפים רבים, הן בזכות תצוגת המשחק שלה והן בזכות המבע הקולנועי של הבמאי הוותיק, שלא איבד את יכולתו ליצור פיוט מלכלוך.
טוב אם כן שהפסטיבל הגאה ניצל את העובדה שבין המשגלים הרבים בסרט יש גם כאלה חד-מיניים, כדי לאסוף אותו לחיקו ולהצילו מגניזה מוחלטת בישראל. הצפייה ב"הריח שלנו" אולי לא מומלצת לכל אחד, אבל כן למי שנמנים עם מעריציו של קלארק, ולמי שחפצים לצפות בדיוקן פחות מלוקק ויותר טראשי מן הנהוג של הנוער הפריזאי.
באשר לרוקסל, במבט לאחור היא אמנם לרגע לא מקלה ראש בעוולות שחוותה ולא מנסה לתרץ את התנהגות של הבמאי האשמאי, אך בכל זאת מסתכלת בחצי הכוס המלאה. "בזכות 'הריח שלנו', אחת הסוכנות הטובות בפריז החתימה אותי, וכך קיבלתי את התפקיד ב'בראש מורם' ובעוד כמה סרטים שייצאו או יצטלמו בקרוב", היא אומרת. "כל זה לא היה קורה בלי לארי קלארק".
גם אם הצורך לקצר את שיערה עבור הפרויקט הטריד אותה מעט בתחילה, הצילומים לדרמה החברתית "בראש מורם" היו חוויה נעימה. גם הצפייה בו היתה קלה יותר מאשר ב"הריח שלנו", וזה פתח לה עוד יותר את התיאבון. "הופתעתי ושמחתי כשהסרט נבחר לפתוח את פסטיבל קאן", היא מודה, "אבל אני לא מרגישה שיותר מדי דברים קורים מהר מדי. להפך: אני רק רוצה עוד ועוד. כמה שיותר אודישנים, כמה שיותר פרויקטים ותפקידים מגוונים ככל האפשר. אני רוצה לנסות את כל סוגי העשייה. בצרפתית, באנגלית. לשחק אצל טרנטינו, להיות גיבורת-על, להיות נערת בונד. למה לא".
בהתאם ליומרות הבינלאומיות שלה, רוקסל לוקחת שיעורים פרטיים כדי לשפר את האנגלית שלה, שצולעת כיאה לצרפתייה. היא מעידה על התקדמות ניכרת, שגם איפשרה לה להצטלם לסרט קצר ולקליפ בניו יורק. נוסף לכך היא מנסה גם להרחיב את השכלתה המקצועית, אוספת רשימות של אבני הדרך הקולנועיות הגדולות אי פעם וצופה בהן.
כמו כן, רוקסל גם שואפת גם לכתוב תסריטים בעצמה. "עד עכשיו תמיד הייתי מתחילה לכתוב משהו, ואז אחרי שבועיים מסתכלת על זה ומחליטה לזרוק לפח", היא מספרת. "עכשיו בדיוק אתה תופס אותי בפעם הראשונה שיצא לי לכתוב משהו, ולחשוב שהוא טוב גם אחרי שבועיים. אז במקום לזרוק אותו לזבל, כרגע אני ממשיכה איתו".
ואם כבר המשכיות איך תגיבי אם לארי קלארק היה מציע לך לעבוד שוב?
"זאת שאלה טובה, שהירהרתי בה לא מעט. בהתחלה, השבתי לעצמי 'בחיים לא'. אבל אתה יודע מה? עכשיו אני כבר חושבת שאולי אגיד כן, אם התנאים יהיו ברורים מראש. היום אני כבר לא תמימה כפי שהייתי. אהיה מספיק חזקה להגיד לו מתי משהו מביך אותי או לא מתאים לי".
ולסיכום אני חייב לתהות. כל מה שסיפרת על לארי קלארק, מזכיר את העדויות של ליה סיידו על העבודה שלה עם הבמאי עבדלעטיף קשיש ב"כחול הוא הצבע החם ביותר". יכול להיות שזה מעיד על תופעה של ניצול כוכבניות בידי במאים? שהקולנוענים הללו הרשו לעצמם לנהוג בכן כך רק כי אתן נשים?
"אני לא חושבת שיש קשר. היו הרי גם בנים בצילומים, ולארי התנהג אליהם עוד יותר בתוקפנות. אז אני לא יודעת אם התשובה שלי מעידה על הכלל, אבל לפחות במקרה הפרטי שלי, זה שאני בת לא היה רלוונטי".
הבנתי שאת ניגשת עכשיו לאודישן בסרט החדש של קשיש. אחרי סיפורי הזוועות של השחקניות שלו עליו, אין לך מחשבות שניות לגבי שיתוף פעולה אפשרי עמו?
"היו לי, לרגע, אבל אז אמרתי לעצמי 'עברתי את לארי קלארק, מה כבר יכול להיות גרוע יותר?"
פסטיבל הקולנוע הגאה ייפתח בסינמטק תל אביב ביום שבת הקרוב, 6 ביוני. "הריח שלנו" יוקרן בחמישי הבא, 11 ביוני, ב-22:30, והכניסה לבני 18 ומעלה. לרכישת כרטיסים ופרטים נוספים על הפסטיבל המשובח - ראו האתר הרשמי.