בלוגים וטורים

טעון קיפוח 41: לירון עמרם מתקשה להצית בערה

בנו של מייסד השירה התימנית בארץ מנסה להשיב לחיים את מזמורי העדה האבודים, אבל ככה לא נשמע תימני אמיתי, אפילו אם טכנית הוא כזה. וגם קולו עומר אדם מכוסה באומצה אומצה ועוד סינגלים בטור הים תיכוני של רועי בהריר פרל

רועי בהריר פרל
04/06/2015
צילום: גיל מרעלי

לירון עמרם והפנתרים - "בין מציאות לסרט", "א-ליל"

מפתה עד מאוד להאמין שניתן להשיב לחיים את מזמורי תימן האבודים בעזרת שם המשפחה המתאים (עמרם), אבא שנחשב למייסד השירה התימנית בארץ (אהרון עמרם) ומה שנהוג לכנות בימינו "טאצ' עכשווי" (שבא לידי ביטוי בהפקה המוזיקלית של בנו הנדלר), אבל כידוע, המצב במזרח התיכון מורכב יותר. לא די ברצון טוב, בזיקה לשורשים וביכולת לדכא את יצר המרדנות בהורים כדי להפוך למוזיקאי מעניין, חשוב, חלוץ מרכזי בז'אנר האינדי המזרחי שהולך ומתפוצץ עלינו לטובה.

כשמנת הכישרון הגולמי שנמצאת מאחורי זה מוגבלת משהו וכשקולו של הפנתר הראשי (לירון עמרם) נטול כריזמה וכלוא בין גבולותיה של אוקטבה וחצי, אפשר, למצער, רק להתנחם בעובדה שהתוצאה הסופית בשני השירים החדשים הללו מתוך אי-פי הבכורה של לירון עמרם והפנתרים היא, כצפוי, מאוד מגניבה. את הערך המוסף - כלומר, את היכולת להצית בתבנית הרטרו הזאת גם בערה רגשית כלשהי - אפשר למצוא אצל שי צברי, למשל, בעיקר בזכות קולו המחושמל. כאן, אצל עמרם ופנתריו, יש הרבה פאן, במובן של אוורור, אבל קצת חסר חום אנושי.

נכון, אפשר להגיד בערך אותו דבר גם על שלישיית התימניות הלוהטת A-WA - והכל, אגב, יהיה נכון - אבל בנות באופן כללי הן קונספט מעניין יותר מבנים. בנוסף, הדרך שבה תומר יוסף סירס את תימניותן בכל זאת מרשימה יותר מהדאב הצפוי והלעוס שעמרם והנדלר הצמידו לקאבר שלהם ל"א-ליל" (במקור של אהרון עמרם, משנות השמונים); כמו גם מהלחן החיוור שעמרם חיבר ל"בין מציאות לסרט", היושב ברשלנות על מקצב ה"שעסה" העתיק. תימני אמיתי לא נשמע ככה - ולא, לירון עמרם הוא לא תימני אמיתי, על אף שורשיו התימניים. ספק אם דקלון ואהובה עוזרי היו מצליחים להבין אותו בלי מתורגמן.

(שלושה כוכבים ל"א-ליל", שניים וחצי ל"בין מציאות לסרט")

עוד בוואלה!

כרטיס האשראי Cal Fix BACK הכי שווה בכיס

בשיתוף כאל

לירן טל - "סוד הרגשות"

לרגע נדמה שסוף סוף, אחרי שנים של מחקרים אקדמיים וקליניים, לירן טל - זמר עם קול צלול ויפה שטען פעם שלא משמיעים אותו בגלגלצ בגלל שהוא מזרחי - מרים את הכפפה ומגלה מהו סוד הרגשות. אכן, מרגש.

הבעיה היא שמהר מאוד מתברר שטל לא באמת יודע מהו סוד הרגשות, ושגם הוא, כמו כולנו, רק היה מאוד רוצה לגלות אותו, שכן הרגשות עושים לו המון צרות לאחרונה, מאז שנפרד מאהובת לבו מציפות אותו ב"ים האהבה, ים האהבה שבעיניך" וגורמות לו להיות מאוד-מאוד (מאוד) עצוב, מסכן וחסר ברק בעיניים: "שוב מצאתי את עצמי לבד, בין תמונותיך / בקבוקים ריקים, כדור אחד, חושב עליך".

להבדיל מלירון עמרם, למשל, טל דווקא יודע לשיר ואחרי טריליון בר-מצוות והופעות לוועדי עובדים ניכר בו גם הניסיון בהגשת שירים. אבל - שוב, בניגוד לעמרם - הוא לא מגניב בכלל, אלא סתם עוד בחור צעיר, נאה למדי, בטוקסידו שחור, שעוסק בשירה ים תיכונית כבר די הרבה זמן (מדובר פה בסינגל בכורה מתוך אלבום רביעי). הוא זקוק נואשות לתשומת לב מחודשת מבת הזוג שעזבה ולעוד אחת כזאת, חדשה, ראשונה, מהקהל הרחב. אם הוא לא יקבל אותה, הוא יהיה אפילו עוד יותר עצוב. אולי הוא אפילו יבכה. הידד.

(כוכב אחד)

בני ברדא - "חמסה"

לעתים רחוקות בלבד מזדמן למדור זה לסקר שיר של כוכב בסדר הגודל של בני ברדא - זמר שלא יכול להיכנס לשירותים ציבוריים בקצרין מבלי שמישהו יעקוב אחריו. חרדת קודש מציפה אותי וזיעה קרה נקווית במצחי תוך כדי ניסוח המשפטים האלה, המתייחסים לשירו החדש, מעודד העינטוזים בפרהסיה, של הגדול מכולם, האחד והיחיד, מלך מלכי המלכים, בני ברדא.

סתם, האמת היא שאין לי מושג מי זה, אבל הוא נראה ממש אחלה בתמונה המצורפת לסינגל החדש שלו (שביעי מתוך אלבום רביעי, מה אתם יודעים) ובהודעה לעיתונות כתוב, בפונטים מודגשים, שהוא "מופיע שנים רבות על כל במה אפשרית, ולו קהל רב שמשתוקק לכל סינגל חדש ומגיע לכל הופעה".

במילים אחרות, ברדא, "חמסה" עליו, לא זקוק לי פה. אחרי הכל, האיש הנמרץ והחרוץ הזה "הופיע על כל במה אפשרית". ככה כתוב. הוא לא משקר או מגזים, חלילה. אין מצב. האם זה אומר שברגע שנגר באור יהודה מסיים לבנות במה, הוא מיד מקבל טלפון מברדא ומתאם עמו הופעה עליה? ברור שכן. למחרת בבוקר הוא כבר שם, נותן הופעה מלאה, כולל הסינגל החדש והעושה שמח, בפני "קהל רב שמשתוקק לכל סינגל ומגיע לכל הופעה". אתם כבר שם, כן?

(כוכב אחד)

עומר אדם - "בוקרשט"

כמו "גולדן בוי" של נדב גדג' ו"My Name Is" של מאור אדרי, גם עומר אדם רוכב על תת-ז'אנר הפופ הים תיכוני עם הבתים בעברית והפזמון באנגלית, רק שהוא עושה את זה בדרך הקשוחה והמפחידה, כיאה לדמותו ולמעמדו. למרבה המזל, הפעם הוא עושה את הכלום העילג שמאפיין אותו ("הלילה אין אחד שמאושר ממני / תמיד מוקף בחמישה חברים / בדרך לבמבו שיירה של רכבים") ב"בוקרשט" שברומניה, כך שבנות ישראל החשופות למסריו השוביניסטיים יכולות לישון בשקט. לרוע המזל, גם השיר הזה כבר הפך ללהיט, כך שמדובר באסון בקנה מידה בינלאומי.

אמנם אסור להשתמש היום במילה כמו "ערס", אבל במקרה הקשה שלפנינו באמת שאין ברירה. עומר אדם דורש את זה - ולו רק מתוקף העובדה שזהו בדיוק הדימוי שעליו בנויה הקריירה המצליחה שלו. אין בזה, אגב, שום דבר רע. גם קנייה ווסט, ג'יי זי ואמינם ערסים, ולאף אחד אין בעיה עם זה. למעשה, הם אפילו עשויים להיעלב ממי שיגיד עליהם שהם לא ערסים.

כשעומר אדם, עלם חמודות שכמותו, מוציא לרדיו שיר בשם "בוקרשט" ושר שם על חברים שעושים שם שיגועים, הוא בעצם אומר "בניתי לעצמי תדמית של ערס ואני סבבה עם זה". האמת היא שגם אני סבבה עם זה. לגמרי. אני אוהב ערסים. הבעיה היא לא איתם אלא כרגיל עם Henree, שאחראי לאומצה-אומצה המיושן המלווה את השיר הזה ומסתיר אגב כך את קולו המחוספס והמצוין של עומר אדם - הסיבה שבגללה הוא עומר אדם. בקיצור, כרגע אין ממש סיבה להיות פה. ביי.

(חצי כוכב)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully