אחד מתחביביו של ארנסט המינגווי, כך מספרים, היה להיכנס לסלון מלא בזרים ולנחש מיד מי מקושר למי ומה טיב יחסיהם. לא רק סופרים ענקים עושים את זה, כשם שהסקרנות אינה נחלתו הבלעדית של החתול. כי יש שני דברים שאנשים ממש אוהבים לעשות: לחטט ולבנות תיאוריות.
כזו היא גם רייצ'ל, גיבורת "הבחורה על הרכבת" של פולה הוקינס. היא אישה סקרנית, שלא להגיד פנטזיונרית. היא נוסעת בכל יום ברכבת ללונדון במסלול ובשעה קבועים, תוך שהיא מהרהרת על חייה שנהרסו לאחר גירושיה. באחת התחנות היא חולפת על פני ביתם של בני זוג, להם היא קוראת ג'ס וג'ייסון ואותם היא רואה מדי פעם מבעד לחלון הרכבת. רייצ'ל מציירת בדמיונה את חייהם המושלמים ומפתחת תחושות של קנאה מהולה בפרגון, אלא שאז משהו קורה. היא מגלה שגוון המשפחה המושלמת הזו לא כל כך ורוד, ואנחנו מגלים שג'ס, ג'ייסון והבית שלהם לא כל כך זרים לרייצ'ל ומאחוריהם מסתתרת תעלומה רצינית, שקשורה גם אליה וללילה אחד שאותו אינה זוכרת.
"מקום 1 ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס" מכריזה עטיפת הספר. הרומן הזה לא רק טיפס למקום הראשון, הוא שהה שם 13 שבועות רצופים, מתחילת פברואר ועד סוף אפריל השנה. לא פלא, אם כן, שגם לכאן הגיע בשאון גדול ועם הרבה הייפ. אפשר לרפד את הביקורת עם הרבה סופרלטיבים שבסופם מגיע "אבל", ואפשר גם להגיע מיד לפואנטה: מדובר באחד הפלופים הכי גדולים של עולם הספרות העכשווי ובהוכחה ניצחת לכך שאפקט העדר עובד. מדוע? כי ממכונת יחסי הציבור הזו יצא בסך הכול עוד ספר מתח רווי קלישאות וחסר נשמה.
מבחינת המבנה, "הבחורה על הרכבת" מאוד מזכיר את "נעלמת" המצוין של ג'יליאן פלין, בעיקר מאחר שהם מובאים לקורא מתודעתן של שתי דמויות או יותר, אחת מהן היא של הנעדרת. כאן, למרבה הצער, מסתיים הדמיון. אם "נעלמת" הוא מניפולציה מבריקה מלאה בספינים ובשלל טריקים פסיכולוגיים ברמה גבוהה, "הבחורה על הרכבת" מורכב מעלילה לעוסה, נטולת רגש ומלאה בסמלים שכבר ראינו וחווינו כל כך הרבה פעמים בעבר. כל האנשים שציירה הוקינס שטוחים, חד ממדיים ולא מעלים שום תחושה של הזדהות. רייצ'ל הגיבורה שיכורה וחסרת אמינות בעיני המשטרה, והרי כמה פעמים כבר נתקלנו בעבר בשיכור לא מהימן שפותר את התעלומה? גם בניסיון להתגבר על אובדן זיכרון נתקלנו לא מעט בספרות ובקולנוע, רוברט לדלום וליאם ניסן ישמחו לתת הרצאה בנושא. לב שבור? נו, מזה אף פעם לא נמאס, אבל בהחלט אפשר היה לעשות את זה טוב יותר.
הבעיה מספר 1 של עלילת "הבחורה על הרכבת" היא עבירה על חוק האצבע של כל מותחן: להשאיר את הקורא על קצות האצבעות עד הרגע האחרון. מאחר שהמבנה של הסיפור כל כך בנאלי, ובמיוחד מכיוון שהקולות המספרים הן של נשים בלבד (הוקינס לא מאוד טובה בתיאור מחשבותיהם של גברים, עוד תכונה משמעותית שמפרידה בינה לבין פלין), זהות החשוד/ה קלה לניחוש כבר באמצע הרומן. רגע ההתרה הופך למאכזב עוד יותר, מאחר שעד אליו יש תחושה מסוימת שאולי עוד תהיה פה הפתעה, אבל הפתרון צפוי כמו עוד אליפות של מכבי תל אביב.
יכול להיות שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, וכמו לא מעט ספרים מיובאים מפוספסים גם הרומן הזה הלך לאיבוד בתרגום, אך נראה שהדסה הנדלר דווקא עשתה עבודה טובה - לא שטף הקריאה והרעיון הכללי הם הבעיה. ייתכן שהמומנטום הספרותי והקולנועי של "נעלמת" משך אנשים להתחבר לז'אנר, ובשל כך נוהרים אליו בחנויות בציפייה אדירה. "הבחורה על הרכבת" לא מספק אפילו רבע מהציפייה הזו, אלא בעיקר מגלה שעם הצלחה דווקא כן ניתן לפעמים להתווכח.
הבחורה על הרכבת / פולה הוקינס, הוצאת כתר, 312 עמודים, תרגום: הדסה הנדלר