העובדה שהבמאי פול פייג והשחקנית מליסה מקארתי שותפים בסדרה של קומדיות גסות אבל מאוד מצליחות, לא מפתיעה. גם אדם סנדלר עושה קומדיות גסות ומצליחות. מה שמפתיע הוא האופן שבו הסרטים האלה מתקבלים בקרב המבקרים כאילו היו יצירות מופת. כך היה גם לגבי "מסיבת רווקות" שקיבל התייחסויות אפילו בטקס האוסקר וגם עם "מרגלת", שהוא אם תשאלו כמה מבקרים מכובדים ביותר בחו"ל איזו יצירה קומית נשגבת. ונותר רק לשאול מה לעזאזל.
אז נכון, זה לא סרט רע. זאת קומדיית מרגלים די נחמדה, בהחלט טובה יותר מ"מרדף לוהט", למשל. ויש מה לומר לטובת מליסה מקארתי, קומיקאית שהיא אישה שמנה שכמעט אף פעם לא נותנת לזה להיות הבדיחה. ויש פה כמה רגעים מצחיקים מאוד. אבל זהו; זה כל מה שיש פה. מאיפה מגיע היחס לפייג/מקארתי בתור הלנון/מקרטני של הקומדיה החדשה, לא ברור.
אין שום ז'אנר שהמוסכמות שלו לא מוכרות יותר וטחונות יותר מסרטי ריגול בנוסח ג'יימס בונד. מ"אוסטין פאוורס" ו"ג'וני אינגליש" דרך "המרגל מת מצחוק" וכלה ב"זהו זה" ו"משפחת סימפסון". כולם כבר יודעים לצחוק על הסוכן החשאי המלוקק ונושא האקדח, איש הגאדג'טים, הנבל שמדבר יותר מדי וכל זה. קשה מאוד למצוא משהו חדש להגיד על הז'אנר, והאמת היא ש"מרגלת" אפילו לא מנסה. הוא רק משחזר את הנוסחה ומכניס בדיחות. כלומר, לא ממש פארודיה, אלא סרט ריגול עם דאחקות באמצע. חשבתם פעם איך הסוכן החשאי, בעודו מתקדם במרתפיו האפלים של האיש הרע, יודע בדיוק מאיפה יקפוץ אליו כל עוזר ועל מי לירות קודם? הוא יודע את זה כי מליסה מקארתי לוחשת לו באוזנייה. מקארתי היא סוזן קופר, זו שתפקידה להיות העזר כנגדו של הסוכן החשאי הגיבור בראדלי פיין (ג'וד לאו). האשה שיושבת במרתפי ה-CIA ועוקבת אחרי הסוכן בשטח בעזרת מצלמות ולוויינים, ומסייעת לו מרחוק לשמור על שלום העולם. אבל אז מתרחשת תקלה, וקופר נאלצת לצאת מאחורי השולחן ולעסוק בפעילות שטח בעצמה; היא עצמה מקבלת לוחשת-באוזנייה משלה, שמגלמת מירנדה הארט.
דבר אחד שאפשר לומר לטובת מליסה מקארתי הוא שהיא לוקחת את התפקידים שלה ולא משנה עד כמה הם מגוחכים ברצינות מלאה: היא בונה דמות עם אופי, רקע וייחוד גם אם כל תפקידה של הדמות הוא ליפול על התחת. זה נכון גם לגבי הדמות של סוזן קופר. במקום להיות ליצנית, היא אישה עם כוח ויכולת שמוותרת בהדרגה על הצורך להיות ליצנית. לא רע בשביל דמות ראשית בקומדיה כזאת. האיש הכי מצחיק בסרט חוץ ממנה הוא ג'ייסון סטיית'ם, והמדהים הוא שהוא לא היה צריך לשנות את ההתנהגות שלו במילימטר. הוא מגלם את אותו ערס בריטי קשוח שהוא מגלם בכל סרט אבל אותה הפוזה הפכה כבר למגוחכת מספיק כדי להפוך אותו לאחת הבדיחות הטובות ביותר בסרט.
התסריט מאוד לא אחיד: לפעמים זה מצחיק, לפעמים - לא ממש. מקארתי מקבלת כאן הרבה שורות מוצלחות והרבה הזדמנויות לסלפסטיק, אבל בין לבין מגיעות הרבה בדיחות שלא הולכות לשום מקום. למשל, חדר המצב של ה-CIA שממנו נשלחים הסוכנים מלא במזיקים עכברים ועטלפים. מדי פעם רואים אותם בפריים, אבל זה לא מוביל לשום דבר - לא עלילתית ולא הומוריסטית. אולי היתה איזו בדיחה מצוינת על עכברים שנשארה על רצפת חדר העריכה.
עוד סוג משונה מאוד של הומור שמככב ב"מרגלת" ושהופך להיות מין מנהג קבוע בסרטים אמריקאיים בזמן האחרון הוא גועל. ב"מרגלת" מבליחים רגעים קצרים של אלימות גרפית שנראית כאילו יצאה ישר מסרט אימה מהזן המבחיל. מדובר בסרט המדורג "למבוגרים בלבד", שלא מתיימר להיות חינוכי, כך שבהחלט מותר לו להראות דברים כאלה; השאלה היא בשביל מה הוא צריך את זה. המוזר הוא שהסצנות האלה מוצגות בלי שום פואנטה; לא כאילו נעיצת הסכין היא הכנה לבדיחה, אלא כאילו זאת הבדיחה. פעם כשדיברו על הומור-גועל דיברו על בדיחות קקי ופיפי; האם היום הנושא הזה התפשט לדם ואיברים פנימיים חשופים? אנחנו אמורים לראות את זה ולצחוק? כי זה ממש לא עובד.
תיאמר האמת, פול פייג ומליסה מקארתי הם צוות טוב, ויעשו בטח עוד הרבה דברים טובים בסרט הבא שלהם, הרימייק ל"מכסחי השדים". אבל ב"מרגלת" נראה שהם לא מאוד התאמצו, אלא סתם לקחו כמה קלישאות ריגול ותפרו מהן סרט - לכן הוא לא יותר מקצת מצחיק.
ומה אתם חשבתם על "מרגלת"? ספרו לנו בתגובות