העונה השישית של "קומיוניטי" הסתיימה בשבוע שעבר בארה"ב (הפרק האחרון שודר אתמול, ראשון, בסלקום TV וב-HOT קומדי סנטרל), ובשלב הזה לא ברור אם תזכה לעונה השביעית. דן הרמון לא שולל את האפשרות הזו, יאהו עושה קולות מרוצים וישנם דיווחים לא רשמיים על כך שהיא מעוניינת בעוד, אבל מצד שני הקאסט (שוב) מתפרק: קן ג'ונג (שמגלם את צ'אנג) יוביל סיטקום משלו ב-ABC, וגיליאן ג'ייקובס (בריטה) תככב בסדרה חדשה של ג'אד אפטאו בנטפליקס, "Love", שהוזמנו ממנה מראש שתי עונות. אבל בין אם חברי הקאסט יהיו זמינים ובין אם לאו, "קומיוניטי" צריכה להסתיים כאן. סוף העונה השישית, ולמעשה העונה כולה, הבהירו את זה.
הרבה פינאלות עשתה "קומיוניטי" בימי חייה. בעונה השלישית הינדס הרמון סיום שבמסגרתו ג'ף ווינגר השלים סוף סוף את התהליך שהפך אותו משמוק אנטיפת לאדם טוב בהרבה. זה היה סוף חפוז ולקוי שניכר כי נוצר כלאחר יד - הרמון ידע שהחוזה שלו עומד לפוג והרגיש שהולכים להעיף אותו, ועל כן התקין במהירות את הפרק האחרון שרצה בערך לעשות. העונה הרביעית, שאכן נעשתה בלעדיו, הסתיימה בפרק פנטזיה מוצלח למדי שהתרחש ברובו בדעתו של ג'ף ובמסגרתו שביעיית גרינדייל מהיקום המקביל הגיעה כדי לקצור בכולם. חשוב מכך: ג'ף סיים את לימודיו ואיתו עזב גם פירס. זה היה הסוף.
אבל זה בכל זאת לא היה הסוף. הרמון הוחזר לעבודתו (ואיתו חזר גם כריס מק'קנה, גאון המשנה) והיה אחראי על עונה חמישית מאוד לא אחידה ברמתה, אבל כזו שכללה כמה רגעים גדולים. גם בסופה הגיע סיום לסדרה וכמו בפעם הקודמת שהרמון היה אחראי על פינאלה, התוצאה היתה מסורבלת, לא מרשימה ובמקרה הזה גם עמוסת מטא מתיש מאי פעם. זה קרה הודות לעאבד כמובן, שההסתכלות שלו על העולם כעל סדרת טלוויזיה הביאה אותו להישיר מבט אל המצלמה, כלומר אלינו.
למשך זמן מה היה רושם שאכן הקיץ הקץ - NBC ביטלה את הסדרה, ההסכמים עם השחקנים עמדו לפקוע, אבל ממש ביום האחרון של החוזים יאהו הודיעה שהזמינה עונה שישית מהסדרה. כמו קודמתה גם היא היתה כרוכה בשינויים פרסונליים אקוטיים. אל צ'בי צ'ייס ודונלד גלובר (פירס וטרוי) שעזבו לפני כן, הצטרפו הפעם איווט ניקול-בראון (שירלי) ואף כוחות החיזוק ג'ון אוליבר וג'ונתן בנקס (הפרופסורים דנקן והיקי). כדי לעבות את השורות צורפו בתחילת העונה השישית שתי דמויות נוספות שהצליחו במידה כזו או אחרת להשתלב בחבורה.
העונה השישית היתה על כן מבחן עבור "קומיוניטי". לטעמי היא עברה אותו בהצלחה. זו היתה עונה מקורקעת בהרבה מקודמותיה, הרבה פחות פרקי ספיישל והרבה יותר ממשקים אנושיים מבורכים. כמה מהפרקים היו בינוניים, חלקם היה חביב, אחרים יכולים בשקט להצטרף לפנתיאון של הסדרה כולה (בהם פרק ההתחזות של הדקאן להומוסקסואל כדי להתקבל לחבר המנהלים, פרק הרוד טריפ ופרק הפיינטבול הטוב ביותר מאז הראשון). אבל ככלות הכל העונה הזו הקנתה תחושה של ספין אוף ופחות של אותה "קומיוניטי" שהכרנו.
ואז הגיע הפרק האחרון, ששמו הוא "השלכות רגשיות של שידורי טלוויזיה" וכתבו אותו הרמון ומק'קנה, וכמו שלושת קודמיו משמש גם הוא כפינאלה. אלא שהפעם מדובר ביצירה מושלמת שאיתה הסדרה צריכה לסיים (מכאן והלאה ספוילרים לפרק הסיום). כמיטב המסורת של "קומיוניטי", שמנתחת את עצמה יותר טוב מכל אחד אחר, הפרק הבריק במיוחד כי הוא היה רטרוספקטיבה במסווה של מבט אל העתיד. הדמויות ניסו לנחש כיצד תיראה "העונה השביעית" ועשו זאת תוך שימוש מבריק באלמנטים וברגעים שהכרנו מעברה של הסדרה. היתה שם קריצה ל"תגבור בתיאוריית הכאוס" והממדים המקבילים - כל דמות והתרחיש שלה. היתה שם כניסה זה לעורו של זה, כפי שעשה עאבד ב"ניתוח מערכות וירטואליות". היה גם ציטוט מפורש מהפיילוט: "בזאת הפסקתם להיות קבוצת לימוד. אני מכריז עליכם קהילה".
כפי שכבר קרה בעבר, התרגיל הזה איפשר לנו לראות כיצד כל אחת מהן תופסת את עצמה ואת רעותה, וגם איך "קומיוניטי" כסדרה רואה את הדמויות שלה. צ'אנג למשל הוא סופר-קוקו באופן די עקבי. בעיני רוחו של עאבד כל אחד מחבריו מפטיר את הגדרת השורה האופיינית לו. אנני לדידו של ג'ף תוהה איך ייתכן שהצופים לא מרחמים עליה על כך שהיא עדיין בגרינדייל במקום להתקדם. החזון של בריטה היה "רציני", כלל פתיח שהזכיר מאוד את "בלש אמיתי" והפך את הדקאן לטרנסג'נדר. אבל מבחינתי המנצחת הגדולה היתה פרנקי - בריטה שאומרת "שלום" באיחור היתה הבדיחה הכי היסטרית בפרק שכולו מצחיק.
המשמעותי מקרב הדמויות, כשם שתמיד היה, הוא ג'ף. כזה שהתנגד בכל מאודו לסשן הפיצ'ים של חבריו, הוא נעתר לבסוף והציג את שלו בזה אחר זה. קודם הסיוט (הוא עדיין בוועדה להציל את גרינדייל ולצדו שלל דמויות משנה), אחר כך החלום (הוא הדקאן וכל חבריו סביבו), ואז שוב הסיוט (או שמא לא? הוא חונק שורה של עאבדים), ואז שוב החלום (או שמא לא? הוא חי באושר עם אנני ועם ילדם).
מה שמעניין הוא שלבסוף, אחרי שורת ההתמודדויות הזו עם הבשורות של חבריו ועם ההבנה שהוא מבוגר וששוב הכל הולך להשתנות, התרחיש האחרון של ג'ף הוא לגמרי נסיגה לדמותו הישנה והנצלנית. את השולחן האיקוני שלהם בספריה מאיישות מלבדו ג'ינג'יות יפהפיות שהוא נותן בהן סימנים. מסדר לעצמו נחמה קטנה כשחבריו עוזבים: עאבד ללוס אנג'לס, אנני לוושינגטון. החבורה הזו - שביעיית גרינדייל או הוועדה להצלת גרינדייל או הניפל דיפרז - מתפצלת פעם נוספת, ובתקווה גם אחרונה. הרי קצת מגוחך לקרוא לסדרה "קהילה" ולפרק ולשנות ולחבר שוב ושוב את מרכיביה.
קשה לדעת איך תיזכר "קומיוניטי" בדברי הימים הטלוויזיוניים. ההתייחסות המתמדת שלה לעצמה והחיטוט הבלתי פוסק בה תוך אמצעי עזר מכל דבר שניתן לשאול מתרבות הפופ - סרטי אקשן, סרטי מאפיה, מערבונים, סרטי אנימציה, סרטי זומבים, סרטי מיסתורין, סרטי תעודה של קן ברנז ורבים אחרים - לצד פירוק והרכבה מחדש של כל מוסכמות הסיטקום האמריקאי לדורותיו, הפכה אותה לפרשנית של הז'אנר במקביל להיותה חלק ממנו (מה שלא נמנע גם בפרק האחרון, עם הנאום של עאבד על מקומה וחשיבותה של הטלוויזיה). אולי תהיה בכך השפעה גדולה על הז'אנר, אולי זה יהיה שולי.
כחלק מהנטייה הזו של "קומיוניטי" הגיע בעונה השנייה הפרק הגדול בתולדותיה, "פרדיגמות של זיכרון אנושי", פרק הלקט שבעצם הציג רק קטעים חדשים ובמסגרתו טבע עאבד את המושג "שש עונות וסרט". בכך זה צריך להסתכם. אחרי שש עונות הגיע הזמן לתת לנו את הסרט המובטח, להחזיר אליו את טרוי, שירלי, דנקן והיקי, ולפרוש בראש מורם.