בנקודה מסוימת אתה קם בבוקר ומגלה שאתה זקן. אתה לא בבית אבות, אתה עדיין חושב שאתה מגניב בעיני עצמך ורואה את הסדרות המגניבות שכולם רואים ואפילו יוצא לפאבים כשיש זמן, אבל אתה מגלה שפתאום, בלי אזהרה, צמח מתחתיך דור שלם. יש אנשים אמיתיים לגמרי שמעזים להשתחרר מהצבא למרות שנולדו אחרי ש"פארק היורה" יצא. והם עושים את הדברים המגניבים שאתה התכוונת לעשות אבל לא היה לך זמן, והם מסתכלים עליך כמו שמסתכלים על מונומנט היסטורי מעניין.
הכרה בכך שאתה כבר לא שייך לדור הצעיר היא אחד המשברים הגדולים ביותר בחיים וגם הנושא של "כשנהיה צעירים", הסרט החדש של נוח באומבך. בן סטילר ונעמי ווטס הם הזוג הכבר לא לגמרי צעיר. הם לא חטיארים, בכלל לא. הם גם לא מסוג האנשים שזנחו את החלומות שלהם לטובת חיי משפחה בפרברים ו-2.4 ילדים. הם עוסקים בהפקת סרטים תיעודיים, מחוברים לטכנולוגיה ומקשיבים לפודקאסטים. הכל די בסדר, חוץ מזה שקשה יותר להיפגש עם החברים כי הם עסוקים תמיד עם התינוקות שלהם. עד שנכנס הזוג האחר. אדם דרייבר ואמנדה סייפריד הם בני עשרים-בקושי, מגניבים והיפסטרים. הכי היפסטרים. התגלמות ההיפסטריות. הם קלילים ואימפולסיביים וחיים בדירה גדולה עם שותפה ותרנגולת ועושים גלידה בטעמים מוזרים. והם לא שחצנים או משהו, הם נורא מחבבים ומכבדים את הזוג המבוגר יותר, ובכל זאת נדמה שלכל תנועה ולכל מילה שלהם מתלווה הידיעה שהם מגניבים הרבה יותר. עצם הקיום שלהם הוא תמרור בעין של הזוג המבוגר, שאומר: זמנכם עבר. היתה לכם הזדמנות ופספסתם אותה, עכשיו אנחנו שולטים.
חלק ניכר מ"כשנהיה צעירים" עוסק רק בזה: שני הדורות, ההבדלים והפערים ביניהם. כל ארבעת השחקנים מצוינים, בעיקר סטילר ודרייבר: כל אחד מהם אמיתי מספיק כדי להיות גם חביב וגם בלתי נסבל בדרכו. הסרט מציג את ההבדלים בין שני הזוגות באמצעות אבחנות זעירות ומדויקות שלא מושכות תשומת לב לעצמן, אבל נמצאות שם, בטקסט או ברקע דברים כמו כיסוי האייפון של בן סטילר. אלה הדברים שנוח באומבך טוב בהם: נקודות זעירות בסרט שגורמות לך לחייך, או לכווץ את הפנים בכאב, ולהודות שכן, זה בדיוק ככה. ברוב סרטיו ("חיים בין השורות", "גרינברג", "פרנסס הא"), זה היה פחות או יותר הכל: אלה סרטים על דמויות, אנשים שמדברים ביניהם, ואבחנות על האנשים האלה. ב"כשנהיה צעירים" יש קצת יותר. בנקודה מסוימת נכנסת עלילה: הזוג המבוגר בודק מחדש מה המגע עם הזוג הצעיר עושה לו, וסטילר נכנס למעין משבר יצירתי שקופץ באופן מפתיע לשאלות על אתיקה בקולנוע תעודי.
לא בטוח שכל זה מועיל לסרט. יכול להיות שב"כשנהיה צעירים" באומבך נכנע לאלה שטוענים שעם כל הכבוד, רצוי מאוד שבסרט יהיה גם סיפור. אבל הסיפור כאן נראה קצת צורם ולא שייך: אל תוך פיסת חיים נכנס פתאום מה שנראה כמעט כמו סרט מתח. גם ההומור של הסרט סובל מחוסר אחידות: בין סצנות כנות להפתיע ונטולות קלישאות פתאום נכנס רגע מוקצן ומגוחך כל כך שהוא נראה כאילו הוא שייך לסרט אחר לחלוטין. שיחה עם חברים עם ילדים מתחברת פתאום לסצנה שבה ווטס וסטילר חושבים שהם רוקדים היפ-הופ, וסצנה ארוכה באמצע הסרט מתרחשת ב"סדנה לגילוי עצמי" הכוללת הקאות רעיון שנראה כאילו הוא לקוח מקומדיית גועל של אדם סנדלר, והסרט לא משפר אותו.
למרות הבעיות, ההגזמות והשינויים המפתיעים בכיוון, ב"כשנהיה צעירים" יש הרבה דברים יפים ומדויקים מספיק כדי להמליץ עליו לכל מי שמבוגר מספיק כדי להתבאס מכך שאין לו האבר-בורד או להיתפס לבהלה מכך שיש עכשיו בני נוער בתיכון שנולדו אחרי שידור הפרק האחרון של סיינפלד. אחרי. הולי שיט.
ומה אתם חשבתם על "כשנהיה צעירים"? ספרו לנו בתגובות