לבסוף החליט הערב לרדת בפינה של בלפור ואלנבי. חמל על הרחובות, על ערוגות העיר. כמו עד עכשיו ספק התמהמה, ספק עינה את הנוגעים בדבר. רוח סגולה מזיזה את גמדי הצהריים, גגות הבתים שבמשך כל היום ביקשו רחמים מהשמש הלוהטת יכולים עכשיו לצאת בריקודים, להשתטח. תחנת תל-אופן ריקה מאופניים. עמודיה, ראשם ירוק, משפריצים מפיהם צינורות שחורים, רופסים; ברזי מנעולים מטפטפים סביבם ירקת. משקפי השמש של האנשים עולים למעל?ה המצח, נחים שם. כיווצי עיניים הם עכשיו אך ורק לאנשים שלא מבינים את דבריו של האחר; עד כה גם השמש המסנוורת היתה אפשרות לכך, אולם מעתה - רק אל מול אי-הבנה לדבריו של האחר.
עוד מעט תקופת החגים תחלוש על כולם, על כל האנשים. גם אם לא ייקחו בכך חלק הם ייקחו בכך חלק. כך או כך, יהיה שם מישהו שיתחיל את הסבב; יהיה זה ראש השנה הראשון שלו כשיקירו או יקירתו כבר אינם בין החיים, יום הכיפורים הראשון שלו כשיקירו או יקירתו כבר אינם בין החיים, וכן הלאה. אולם כעת ממילא אין צורך באותם סממנים כבדי משקל; הנה עכשיו, לפני כמה ימים, שעות או דקות, היתה זאת לגימת המים הראשונה שלו ללא יקירו או יקירתו. או תהיה בעוד כמה דקות, שעות או ימים. שריכת שרוכיו, תספורתו, חיוכו. וכן הלאה, וכן לאחור.
אני, אנחנו, הולכים בשתיקה. בצדי הקירות כספומטים סוגרים שפתיים דקות; אנשים מצמידים פיות לפתחיהם. שטחם נדל"ן קבצנים, אלה שכובים מתחתם על פיסת קרטון. שמיכתם ידעה או תדע חורפים, ידעה או תדע גם ק?יצים. צמר עבה על רגליים חשופות אכולות כוויות וחיתוכים או מוסט מהן. שמות של אלים יוונים חולים נשמעים מגופם, מפות מחיקה, מפות מתריסות שמביאות שקלים. פסוריאזיס, נוירופיברומטוזיס, פמפיגוס. ההולכים מדלגים מעליהם. נשים ממהרות לתוך חולצות הבטן שלהן, נופלות לתוכן. מה יש להן, לנשים, למהר, ליפול לתוך חולצות הבטן שלהן? גברים עמוסי מבטים, סיבובי עורפם מנסה להספיק כמה שיותר בטנים, מטביעים אישוניהם בתוך עצמם, נעלמים אל לובן שאינו אוחז אלא ריקנות צחיחה. עורפים נתקעים, ינשופים חלודים. אנשים יורדים ממוניות השירות, אין תחנות למוניות שירות. אנשים יורדים במקום שבו הם מבקשים לרדת, מפנים מקומם, והאחרים עולים במקומם. מוניות השירות הן החיים; עולים ילדים, אבל יורדים זקנים. היורדים עומדים בגו כפוף לפני ירידתם, מתנמכים, חפויי ראש, מרכיני חיים. העולים עולים זקופים, כפופים עד לכיסאם, מתיישבים עד צאתם, ממתינים; עם הנסיעה, מסדרונות הרחוב הזז מחלונם הם זה מכבר עברם. ואז שוב כפופים אל מול הירידה, אל מול השלכתם באזור שבחרו לרדת בו. המתת החסד בידם, מחוץ הגדר או בתחומיה. הנהג, ידית ארוכה לצדו, זורק אותם בחירייה העירונית וממשיך. אלנבי, מן הראוי שאנשים יהיו כמו רחוב אלנבי; מפרסם את אי-זכייתו בכל פעם מחדש. מן הראוי שאנשים יפרסמו גם את אי-זכייתם.
העולם מתחלק לשני חלקים: לאלה שאומרים שהעולם מתחלק לשני חלקים, ולאלה שלא. זה מה שאני יודע עליו באופן ודאי. מלבד זה אני לא יודע עליו דבר. מדי יום הוא מנצח. מהיום שנולדתי אני בלחץ מהרגע שאראה מישהו שאצטרך להסביר לו למה לא הזמנתי אותו לחתונה שלי, וכשאזדקן אני אגנוב ניירות טואלט ממקומות ציבוריים. בין שני המצבים האלה, ילודה וסוף, אני נודד ברחובות המוח שלי. ויש, ברוך השם, הרבה רחובות.
תערוכת "כותבים למגירה" תיפתח בבית אריאלה, שדרות שאול המלך 25 ת"א, היום (חמישי) בשעה 19:00. ניתן לבקר בתערוכה בשעות הפתיחה של הספריה. פרטים בטלפון: 03-6910146