הבמאי המרוקאי נביל עיוש מסתובב עם מאבטחים בשבועיים האחרונים. קבוצת פייסבוק שקוראת להוציא אותו להורג צוברת אלפי לייקים, והרשתות החברתיות מתמלאות בקריאות גנאי נגדו. "עכברוש" ו"כלב ציוני" הן רק חלק מהפנינים שם, ועדיין מצבו טוב מזה של לובנה אבידאר, כוכבת סרטו האחרון "Much Loved". המאיימים למיניהם הצליחו להשיג את מספר הטלפון האישי שלה וכן את כתובתה, והיא נאלצה לעבור דירה. המתלהמים מכריזים שיש לחסל אותה יחד עם הקולנוען, ושניהם כמובן מתייחסים לאיומים הללו ברצינות.
החטא שבגינו הועלו על המוקד: שחיטת פרות קדושות. "Much Loved", שערך את בכורתו העולמית בפסטיבל קאן לפני שלושה שבועות, שבר טאבו שעד כה לא דובר בו בארצו של הבמאי תופעת הזנות המקומית, שנפוצה במיוחד במרקש, בה מתרחש הסרט. ממשלת מרוקו אמנם לא טרחה לצפות בו במלואו, אבל דיווחים על תוכנו וכמה קטעי יח"צ ממנו שעלו לאתר הרשמי של הפסטיבל הספיקו לה כדי לאסור על הקרנתו בטענה שהוא פוגע בתדמיתה של המדינה.
למרות זאת, רבים במרוקו הצליחו להיחשף לתכנים של הסרט, כיוון שנשמה טובה כלשהי הצליחה לשים את ידה על חומרי הגלם המצולמים שלו, ומיהרה להדליף אותם לרשת בימים האחרונים. גרסה זו ארוכה בהרבה (שלוש שעות וארבעים) ובעיקר גולמית ובוטה יותר מן התוצר הערוך והמוגמר שהוקרן בקאן. מי שטרח לחשוף אותה לקהל הרחב לא עשה זאת בתמימות, אלא כיוון שידע שהיא גורמת ל"Much Loved" להיראות כמו פורנוגרפיה, וזה יתסיס את הציבור עוד יותר נגד עיוש ואנשי צוותו מה שאכן קרה.
למרות ההתפתחויות הללו, הבמאי מסרב להרים ידיים. עיוש תמיד היה ידוע כיוצר אמיץ שעומד על שלו, ונרשם בדפי ההיסטוריה העכשווית כאחד מן היוצרים הצפון-אפריקאים היחידים שביקרו בארץ הוא היה אורח של פסטיבל הסטודנטים התל אביבי בכמה הזדמנויות שונות בעשור האחרון, ובעת נוכחותו לא היסס להתבטא בצורה שהיתה עלולה להכעיס הן את הקיצוניים במדינתו והן את אלה בישראל. גם כעת ממשיך הקולנוען לעמוד על שלו ומתכוון להיאבק משפטית כדי לאפשר את הקרנת "Much Loved" במרוקו.
הטיעון שלו משולש: קודם כל, אף שמרכז הקולנוע המרוקאי מנסה כעת להתנער מכך, הוא אישר את הפקת הסרט לאחר קריאת התסריט; שנית, הזנות היא אכן תופעה נפוצה במרוקו, כך שהוא לא מעוות את המציאות אלא רק מעלה לדיון סוגיה חשובה; ושלישית, הקרנת "Much Loved" רק תביא כבוד וגאווה למרוקו, כיוון שתוכיח כי יש בה חופש ביטוי. "כמה גאה הייתי בהקרנת הבכורה בקאן", ציטטה אותו התקשורת הצרפתית, "לשמוע צופים מכל העולם מתפעלים סביבי מחירות המחשבה והדיבור בארצי".
הרשויות במרוקו, בינתיים, לא מתרשמות מכל זה. הן טוענות שהחוק היבש מאפשר לממשלה לצנזר סרט, גם אם אושר בתחילה בידי מרכז הקולנוע, ומבחינה משפטית טהורה הצדק עמן כמובן. בינתיים, כנס מיוחד יתקיים ברבאט ביום ראשון בניסיון לשנות את רוע הגזירה, וכמובן שעצומה כבר החלה להסתובב ברשת במטרה להפעיל לחץ בינלאומי על הממשלה המרוקאית.
קשה להאמין שזה יעזור, אבל מי שייקלע לפריז ביום חמישי הקרוב יוכל ליהנות מהקרנות טרום-בכורה מיוחדות של "Much Loved" באולמות קולנוע שונים מרחבי העיר. בדבר אחד יכול להתנחם עיוש: הסערה המקומית סביב הסרט לפחות מגבירה את העניין הבינלאומי בו, ויש בו התעניינות גם מצד מפיצים ישראלים.
בהקשר זה, המתלהמים האוטומטיים מן השמאל (כן, יש גם כאלה) ודאי מיד יקפצו עכשיו ויאמרו על הסיפור "זה בדיוק כמו אצלנו!". אך זו תהיה הגזמה. אמנם גם כאן יש טוקבקיסטים אלימים ופוליטיקאים שנהנים לשחק במספריים של הצנזור, אך העובדה היא שבשנים האחרונות, כל הסרטים הטעונים פוליטית בסופו של דבר זכו לראות אור מקרנה. אז לא, אנחנו לא כמו מרוקו, אבל אם לא כולם יקשיבו לדבריו של הנשיא רובי ריבלין מהשבוע על חשיבותו של קולנוע מקומי תרבותי, אולי עוד נהיה כמוה יום אחד. הסקנדל המרוקאי הוא תזכורת למדרון התלול שמתחיל במשפטים כמו "יש גבול למה שאמנים מותר להגיד".
נקודה שולית אך מעניינת בסקנדל של "Much Loved" היא זמן הצבירה שלו. הקרנת הסרט בקאן עברה בלי שממשלת מרוקו תשמיע פיפס ולמען האמת, בלי שמישהו בעולם יגלה בו עניין מיוחד. לקח לאש זמן לבעור, ורק כמה ימים לאחר הפרמיירה, התעוררה הסערה. הוכחה נוספת כי בניגוד לנהוג לחשוב, אפילו בעידן המיידי בו אנו חיים, לוקח לדברים זמן להתבשל.
דוגמה שנייה לכך היא שגם סקנדל שני הקשור בפסטיבל, התפרץ רק בימים האחרונים, לאחר סיומו. במקרה זה, מנהלי אירוע הקולנוע היוקרתי סיפקו כמה ראיונות סיכום זועמים ומלאי הכרזות זעופות, בהם תקפו את תקשורת הקולנוע העולמית, מחו על אופי הסיקור שלה את החגיגה בריביירה ובאופן כללי יצרו את התחושה שמבחינתם, עיתונאים ובעיקר מבקרים באים בימינו לאולמות רק כדי להפריע.
המנהל האמנותי של קאן, תיירי פרמו, סימן בתוך כל זה שטן גדול אחד טוויטר. "אמצעי התקשורת הזה מייצר מירוץ נגד השעון", הצהיר הצרפתי. "זה משטיח את האמירות ומייצר ביקורות חפוזות ונחרצות מדי. המבקרים מתחרים זה בזה כדי לראות מי יהיה הראשון שצייץ משהו על הסרט, ובכך הם גורמים נזק למקצוע כולו. ביקורת אמיתית היא משהו שחושבים עליו ביסודיות, לא 140 תווים כלאחר יד".
דווקא בתור מי שכמעט ולא צייץ מן הפסטיבל, דומני כי פרמו טועה לחלוטין בדבריו באשר לטוויטר. קודם כל, אם בוחנים את הציוצים של המבקרים מן הריביירה, מגלים כי אמנם היו לא מעט קטילות נמהרות ומוגזמות, אך אלה פחותות בהרבה לעומת כמות השבחים המופרכים שהורעפו לעתים חיש-קל על כל סרט עם איזשהו יומרה אמנותית. אם כבר, הרשת החברתית הזו מנפחת לעולם הקולנוע את האגו, לא להפך.
חוץ מזה, מי קבע שלא די ב-140 תווים? פרמו בעצמו הרי ראה לא מעט סרטים שנתנו נוק-אאוט לקהל בפחות מזה עם פריים אחד או שורת דיאלוג אחת. נכון, לא תמיד זה מספיק, ואולי הצרפתים באמת פחות טובים בזה, אבל המבקרים הבריטיים, למשל, יודעים היטב להשתמש באנדרסטיימנט כדי לסכם היטב את החוויה הקולנועית. שיר הייקו מופתי לא בהכרח יהיה פחות ראוי מרומן עב-כרס אך מקושקש, ונכון הדבר גם לביקורת בטוויטר לעומת כזו בפורמט שגרתי יותר.
וחשוב מכל: טוויטר לא באמת שינתה כלום. יום לאחר שקראתי את דבריו של פרמו, צפיתי במקרה ב"שיר אשיר בגשם", קומדיה משנות החמישים על הוליווד בשנות השלושים, שבאחת הסצנות הטובות שלה, מתארת כיצד יוצא הקהל מהקרנת בכורה של סרט ומיד ממהר להכריז "זה הדבר הכי גרוע שראיתי אי פעם", "אני לעולם לא רוצה לראות את הכוכבים שלו שוב" ושאר הכרזות דרמטיות, המוכיחות כי מה שמתלוננים עליו כעת בקאן היה קיים כבר בראשית ימיה של התעשייה. המדיום הוא לא תמיד המסר, והרשתות החברתיות הן בסך הכל רק עוד כלי שנותן דרור לרשעות האנושית הנצחית. מול הרוע, כל שנותר לעשות הוא לנסות לביים סרטים טובים ככל האפשר.
בניגוד לקאן, פסטיבל הסטודנטים התל אביבי, כמו פסטיבל דוקאביב קצת לפניו, עבר בלי להותיר אחריו סקנדל. כן, אפשר גם ככה, אפילו בישראל.
תחת זאת, הותיר אחריו הפסטיבל שלל זיכרונות מתוקים. למשל זוג נשוי שהגיע למפגש עם האל הרטלי, אורח כבוד של האירוע, וסיפר לו כי הדייט הראשון שלהם, לפני עשרים שנה, היה באחד מסרטיו. נוסף לכך, נרשמה בו גם נקודת ציון: לראשונה מזה חמש שנים, מתחרה ישראלי זכה בתחרות הבינלאומית שלו.
מדובר ב"בלקאאוט" של עדי קוטנר מאוניברסיטת תל אביב, שמצפייה בו אפשר היה להסיק שלושה דברים. קודם כל, היוצרת הצעירה מקיימת בו את ההבטחה שהיתה טמונה בסרטה הקצר הקודם ועטור התהילה אף הוא, "ברבי בלוז", ומנציחה את מעמדה כאחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע המקומי. נוסף להמשכיות הזו, הוא גם סיפק תגלית חדשה גאיה פון שוורצה, שבהופעתה בסרט הזוכה התגלתה כמעין תשובה ישראלית לאליזבת אולסן. באמריקה, היא כבר מזמן היתה הופכת לנסיכה של תעשיית האינדי.
נוסף לכך, השימוש שלו ב"כתם הפרי" של אתניקס הזכיר מחדש את גדולתה של הלהקה והוכיח גם איזה כוח קולנועי יכול להיות בשיריה. אם הזיכרון אינו מטעה, זו הפעם הראשונה או לכל היותר אחת הפעמים הבודדות, שלהיט של ההרכב הישראלי מעטר סרט זוכה פסטיבלים. אפשר רק לאחל שבכך ייפתח טרנד, ונזכה עוד לשמוע רבות את שיריה הנצחיים מככבים על המסך הגדול.