האם הופעה של להקת אינקובוס באמפיפארק רעננה היא אירוע מרגש? לא במובן האישי, הרי ברור שחלק גדול מהקהל אמש התרגש למשמע ומראה להקת נעוריו. יסלחו לי מעריצי הלהקה שאהבתם ללהקה ללא ספק נראתה אותנטית, אבל על הערב לא שררה אווירה חגיגית. אולי זה בגלל היומרה לפסטיבל רוק שהתפוגגה עם ביטול הופעתה של להקת "פריימוס" והעברת הופעתו של ג'וליאן קזבלנקס ללוקיישן צנוע יותר; אולי אלו הקרחות שבגולדן רינג שרמזו על תמחור יקר שהשאיר את המעריצים מאחור ואת השורות הראשונות דלילות; אולי זה התזמון: הרי מדובר בלהקה שימיה הגדולים מאחוריה וכבר היתה כאן לפני שמונה שנים (ונתנה הופעה שקיבלה ביקורות פושרות); ואולי זה בגלל שאינקובוס, אם נודה על האמת, היא להקה די למל"מ - לא מועילה ולא מזיקה.
אם נעמיד את אינקובוס על ספקטרום ההשוואות נגלה שמצד אחד היא חסרה את התחכום והשנינות של להקות שקדמו לה והשפיעו עליה כמו פיית' נו מור או רד הוט צ'ילי פפרס ומצד שני היא שמרה על פאסון שאפשר לה להתבדל ממבוכות נו-מטאל שבאו אחריה כמו לינקין פארק או לימפ ביזקיט. אינקובוס תמיד נשארה במקום בינוני באמצע. מגדירה עצמה כלהקת אלטרנטיב-מטאל: קצת יותר "גבוהה" ממטאל, אבל עם קצת פחות אותנטיות עבור מעריצי המטאל הכבדים. ובכל הזמן הזה, בלמעלה מ-20 שנות פעילות, בעיקר המשיכה לשמור על ארשת רצינית.
"אני לא יכול להסתכל עליכם ולא לחייך", אמר באמצע ההופעה ברנדון בויד, סולן הלהקה. אבל האמת היא שעברו שני שירים עד שבויד הועיל לשחרר עבור הקהל חיוך קטן. שירים כמו "Wish You Were Here" שפתח את ההופעה, דורשים שיבוצעו בפרצוף מלא התכוונות. לאורך כל ההופעה פעלה אינקובוס כמכונה משומנת. בעיקר בזכות עבודה מעולה ומדויקת של מייק איינזיגר הגיטריסט, ג'וזה פאסילאס המתופף ובן קני הבסיסט. איתם על הבמה עמד גם די ג'יי קילמור, אבל עמדת התקלוט/מחשב/מקלדות היומרנית שלו לא הסתירה את העובדה שאת הלהקה מלווים קטעי סקרצ'ים חלשים מאוד. במיוחד אם זוכרים שאנחנו כבר לא ב-1998 ואנו יודעים מה אפשר ליצור עם עמדה כזו (והרבה פחות).
אבל זה חלק מהכיוון שהלהקה הלכה אליו. אינקובוס התחילה כלהקה ששילבה גרוב ורוק אבל עם הזמן הלכה והתחדדה לכיוון הרוק ומשהו מהספונטניות הגרובית התנוון עם השנים. לכל אורך ההופעה היה קשה למצוא רגעים שהרגישו ספונטניים. זה בלט במיוחד כשבויד ניגש לתופי הבונגו שעמדו מאחורי הבמה ונתן סולו עייף - שאולי מרשים קהל לבנבן בצפון אמריקה אבל כאן במזרח התיכון נשמע די מגוחך. גם שילוב גרסאות הכיסוי "Come as You Are" של "נירוונה" בשיר "Megalomaniac" ו-"She's So Heavy" של הביטלס בשיר הסוגר "A Crow Left of the Murder" - נשמע מאולץ ומגושם.
ועדיין, מה שהיה חיסרון ברגעים מסוימים היה ליתרון באחרים. חברי אינקובוס ניגנו כמעט את כל מה שמצפים מהם בשנים האחרונות: "Pardon Me", "Are You In?", "Drive" - הם לא שכחו אף להיט (למעט אולי "Love Hurts", שהיה להיט רדיו גדול אבל לא כזה שמעריצי להקה נאמנים יתאבדו עבורו) - וכולם זכו לביצועים מתוקתקים. אבל כאן שוב נשאלת השאלה: האם כשמכונה משומנת עושה את מה שהיא מתוכנתת לעשות, עדיין מדובר באירוע מרגש? האם זה כל מה שהופעת רוק צריכה לספק או שאנו יכולים לשאוף ליותר?
ביציאה מהמתחם חלף על פנינו אוטו עם ארבעה בחורים צעירים ששמעו בווליום גבוה, חלונות פתוחים והרבה שמחת חיים את האלבום "S.C.I.E.N.C.E". אלבום שנחשב לאהוב במיוחד, סימל את התקופה הקשוחה והבועטת של הלהקה אי שם ב-1997 ונזנח כמעט לחלוטין מהסט. הבחורים באוטו ללא ספק נהנו, אבל נדמה שהופעה טובה אמורה לגרום לתחושת מיצוי מספקת. לא לשלוח אותך לדיסק שמכיל את כל מה שהיה חסר בה.