המוזיקה של אריאל פינק תמיד השאירה אחריה פירורי מאכלים חצי-מתוקים, החצי השני היה שמור לטעמים שהאוזן עדיין לא ממש למדה לעכל, וכולם ביחד בדרך כלל הובילו רק לעוד סימני שאלה לגבי מהות היצירה שלו. התדמית המסתורית הוסיפה לבלבול, ולא היה ברור אם מאז ומתמיד רצה ליצור פופ דחוס למעטים, או שזו דרכו להשתטות ולהתנסות עם העולם האלטרנטיבי ו(בעיקר) אישתו. באלבומו האחרון "Pom Pom" השירים נעים בין המגוחך לעמוק, ממלודיה שמזכירה כדורים מתנפחים מקפצים על החול החם של שנות השישים התמימות, לבין פנטזיות שקריות, מועדוני סטריפטיז מלוכלכים ופסטיבל של סליזיות לתפארת האנטי-שרמנטיות הגברית. אף פעם לא היה ברור מאיפה אריאל פינק מתחיל, אם בכלל יש חיה כזו, אבל אמש במועדון הבארבי היה ברור היכן הוא נגמר - באיכות הסאונד.
פינק הגיע להופיע בארץ במסגרת סיבוב הופעות הבא לקדם את האלבום המדובר, שיצא בשנה שעברה ועיטר את המקומות הגבוהים במצעדים של מגזינים נחשבים. חיממו אותו האחים גבריאל וגילברט ברויד שהיו ידועים בתור "שעלת נפוצה" והיום קוראים לעצמם "המסך הלבן". הם עלו יחד עם המתופף סתו בן שחר, מחופשים כולם לגיבורי אייטיז עטופים בלבן צמוד, ומוזיקה שדרך האיפור הכהה הזכירה ימי אייטיז של "הקליק" משולבת עם אטיטיוד של הרוק הישראלי בתחילת שנות ה-90. הסיפתח החללי של החייזרים הלבנים התאים להלך הרוח ההזוי של אותו הערב, ונחל יתרון גדול בכך שהוא נשמע ברור הרבה יותר ממה שהיה עתיד לבוא.
פינק עלה יחד עם עוד ששה חברי להקה כשהוא לבוש בחליפת מכונאים פתוחה בחלק העליון כדי שיראו את שערות החזה והכרסונת. הוא מילמל משפטים בעברית כמו "אני לא יודע", "שקט בבקשה", גיחך כנראה על חשבון המאיימים והמבקרים וצעק באנגלית: "אנחנו ננגן בפלסטין! ובדרום אפריקה!" והמשיך למנות כל מיני מקומות תוך כדי שהבליח מבטים עצבניים אל עבר אנשי הסאונד שבדקה ה-92 נאלצו לטפל במגבר תקול. הוא המשיך לנסות את מזלו בעברית ולשעשע את הקהל (ואת עצמו), וכשהכל תוקן ההופעה סוף סוף התחילה עם תהלוכת החזירים העליזה הפותחת את האלבום האחרון. מי שעמד בשורה הראשונה קיבל מפינק מנה לא מוסברת של ליטופי שיער פרועים ואלימים, עדשת מצלמה כמעט ולא שרדה את העקב שהופנה אליה תודות למצב הרוח האלים של הפרפורמר. לאחר מכן פינק המשיך לבצע כל שיר מאותו אלבום לפי הסדר, חוץ מ-"Negative Ed" שנזנח.
זה לא עניין של מה בכך כשאמן מחליט שהוא הולך לבצע אלבום שלם בהופעה, זהו מהלך אמיץ במיוחד כשמדובר באלבום חדש יחסית. במקרה של פינק זה לא כזה ביג דיל מאחר שמדובר באלבום מגוון המשנה את עורו לפי מצבי צבירה שפינק המציא בהתנסויותיו הרבות, וכל הקשבה לו היא חווית האזנה שונה כל פעם. בכל זאת, הגיוון וההשתעשעות של פינק עם המיקרופון המתפרק לא הצילו את ההופעה מהסאונד הנוראי. משום מה הוא סימן לאנשים האחראים שיגבירו אותו ואת חבריו, והמועדון הפך לפצצת רעש מתקתקת שאיימה לפוצץ את האוזניים של כמעט כל אחד שנכח במקום.
ב-"Four Shadows" האפל בלעו קולות הבסים כל צליל אחר, "Put Your Number in My Phone" ו-"One Summer Night" שיכלו בקלות להיחשב כשיאים מלודיים של הערב נלעסו ללא רחם בתוך הווליומים כך ונשארו רק יריקות של לחן מתוק. הדבר היחיד שהצליח להציל במעט את המצב הייתה ההגשה הגסה של פינק: הוא עיווה את פניו כמו ילד קטן שלא קיבל את הסוכריה שבכלל לא מגיעה לו, רקד כאילו הוא היחיד בחדר, שתה, שתה עוד קצת, שיתף עם שאר חברי הלהקה ואז שתה עוד, והוסיף עוד למסתורין שאופף סביבו תוך כדי שהוא ממלמל שטויות חצי מובנות לקהל.
רק כשהגיע "Dinosaur Carebears", שנע בין מוזיקה קרקסית ושטותית לפופ קצבי, הגיעה חצי נחמה. האיטיות של "Sexual Atheltics" הצילה את הסליזיות הפואטית של פינק וגרמה לה להישמע ברור בחלל המקום הקטן. ב-"Jell-O" הקהל המשועשע שיתף איתו פעולה בשירה, וזכה בתמורה במחזה מצחיק המבוסס על השיר "Black Ballerina" בכיכובם של פינק והמתופף דון בולס (לבוש בביקיני בלי הרבה מקום לדימיון), שסיפרו על חוויותיהם של הדמויות המומצאות של פינק במועדון סטריפטיז. ב-"Picture Me Gone" עבר מנהל הקרקס המחומצן בין אנשי הקהל, משך אותם לחיבוקים קבוצתיים, לאחר מכן קפץ כדי לגלוש על ידיהם של המעריצים שלו ונהנה ממנה קטנה של אהבה. בכל זאת, הוא אריאל פינק.
"Dayzed Inn Daydreams" התקבל בהתלהבות מהקהל, אך כמעט אי אפשר היה לשמוע ממנו, פעם נוספת גרם לי הווליום הגבוה לחלום על קפסולה כחולה שתקל על כאב הראש שהתחזק תוך כדי ההופעה. החבר'ה המשוגעים סיימו את ההופעה עם הקאבר של פינק לשיר "Baby" של דוני וג'ו אמרסון, כשהוא שם עליו את הבס ומלמל משהו שנשמע כמו מילות השיר. כאשר עלתה הלהקה להדרן עם השיר "Gettin' High in the Morning" מהאלבום "House Arrest", הגיטרות הלא מתפשרות הקפיצו את המקום, אך הצלילים הצורמים עדיין טיפחו את כאב הראש שנשם לרווחה רק כשדון בלוס אמר שלום ולהתראות ואורות המועדון בישרו על סופו של המופע.
המוזיקה של אריאל פינק תמיד השאירה אחריה פירורים. בליל אמש, הוא היה מכשפה בתחפושת של מכונאי, הבארבי היה ביתו, וחלק מהקהל חמוץ הפנים היה חבורה שלמה של עמי ותמי שלא ידעו מאיפה להתחיל לאכול את מה שהתחולל על הבמה. סביר להניח שאם עוצמת השמע לא הייתה גבוהה מדי, היה אפשר ליהנות יותר מהמוזיקה, ולחוות עוד מהפלא הדינמי שהוא יצירתו של אמן יחיד במינו. למרות העובדה שאריאל פינק יודע להופיע גם כשהגוף מלא זיעה ומבפנים הוא סופג בעיקר אחוזים גבוהים של אלכוהול, למרות העובדה שכל זה הוא תמצית כל מה שאוהבים להאליל בהיסטוריה של הרוקנרול, כאב הראש קובע כי זה היה ערב מפוספס.
