בתוך הרשת הסבוכה שהמוזיקה טוותה למאזיניה במהלך ההיסטוריה, על פריטות גיטרה שקיבלו מאדוניהן וגבירותיהן את התיוג "פולק" ו"קאנטרי", בין נתיבים עליהן התאגדו כלי נשיפה ומיתר והולחנו בתוך ז'אנרים שונים של מוזיקה קלאסית, טיילה טרובדורית אחת מקליפורניה שבאמריקה בשם סוזן וגה. אתמול, בפעם החמישית שלה על במה ישראלית, וגה הנחיתה את היכל התרבות בתל-אביב על צומת שמצאה במסעותיה המוזיקליים, כזו שמחברת בין הג'אז, הקלאסי והמיינסטרים, והעניקה לקהל מבט על קריירה של שלושה עשורים עם טאץ' שונה בעזרת התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של אילן מוכיח.
תחת כיפת הברזל האקוסטית של היכל התרבות, כשנברשות מהדרות את תקרת הבמה, הגישה וגה את שיריה ברהיטות כך שכל מילה הייתה מובנת ומלופפת בקולה המיוחד בפשטותו. ליווי התזמורת השתלב עם השירים של היוצרת כאילו כך הולחנו מלכתחילה ורק חיכו לעונה המתאימה כדי שאפשר יהיה להלביש אותם על הטקסטים שלה. ל-"Caramel" בעל הקצב הברזילאי השקט, הוסיף אילן מוכיח בנגינה על אקורדיון רומנטי, ו-וגה בשמלתה המהודרת הכחולה שרה בפלרטטנות של זמרת מועדוני ג'אז מלפני כמה וכמה עשורים. "Don't Uncork What You Can't Contain" מאלבומה האחרון שיצא בשנה שעברה, קיבל חיזוק מהקהל שמחא כפיים בקצב ש-וגה הכתיבה, ובתוך האולם המהודר הצליל הדהד וחימם את האווירה. "Jacob and The Angel" מאותו אלבום שט על הגיטרה המכשפת של הגיטריסט האירי, ג'רי לנארד, והתעצם בעזרתם של חלילי צד וצלילי קסילופון חולמני. לנארד כיכב גם בשיר "As A Child" שבו הזכיר את הקצב המקורי עם נגינתו המחשמלת אשר תוגברה על-ידי כלי נשיפה.
וגה הכריזמטית הקפידה לבדר את הקהל עם הסיפורים שעומדים מאחורי שיריה, היא שיתפה פרטי טריוויה כמו העובדה ש-"Marlene on the Wall" נכתב על מרלן דיטריך, שתמונתה הייתה תלויה בחדר שלה בצעירותה. היא אישרה כי "I'll Never be Your Maggie May" מבוסס על אותה מגי מיי שרוד סטוארט כתב עליה, ולפני הביצוע הצנוע והיפהפה שלה ל-"Gypsy" סיפרה על רומן שהיה לה עם בחור בקיץ תודות להיכרות משותפת עם שיריו של איזה אחד בשם לאונרד כהן, מערכת יחסים של ששה שבועות שגרמה לה לכתוב כזה שיר בגיל 18. וגה שמחה להכניס את הקהל אל חיק משפחתה, סיפרה כי "As You Are Now" נכתב על בתה ו-"Ludlow Street" על אחיה המנוח, ושיתפה באנקדוטות נחמדות ומשעשעות שגרמו גם לצחוק הקהל להדהד בין הקירות.
לא רק שקיסריה היתה גדולה על סוזן וגה, גם יותר מדי דברים בהופעה עוררו תחושה של חלטורה - ההופעה ב-2010
בתוך רשימה מכובדת של 23 שירים, וגה לא שכחה לכבד את הקהל מולה ולשיר ממגוון להיטיה. "יכול להיות שאתם מכירים את השיר הזה", אמרה בחיוך לפני שהתחילה לפרוט את "Solitude Standing". התוספת התזמורתית לשיר "In Liverpool" הוכיחה שהשיר יכול להיות אפילו יותר יפה ומרגש, כך קרה גם כאשר ביצוע על הבמה את "The Queen and the Soldier" העצוב. הקהל התלהב במיוחד לאחר ששרה וגה את השורה הראשונה המציגה את "Luka" ו-"Tom's Diner" התקבל במחיאות כפיים שעודדו אותה להתנועע במיני-ריקוד לפי הקצב ולגשת גם לאנשים שישבו בצדדים ולשיר להם.
מהרצועה הראשונה בהופעה, "New York is a Woman" ועד האחרונה, "Rosemary", סוזן וגה הראתה להיכל התרבות כיצד סורגים את הצמר המוזיקלי הסבוך לכדי צעיף מחבק ז'אנרים, וביחד עם להקתה והפילהרמונית הם רקמו ערב של קסם שכולו הרמוניה נעימה לאוזן. שירים שנגעו בתהילת הרוק-פופ, כאלה שנכתבו בקצב של ג'אז ברזילאי או הסתכמו בפריטת גיטרה פשוטה, קיבלו נופך נוסף וקלאסי שהיטיב איתם ושפרס קריירה בת שלושה עשורים באשליה שכל יצירותיה נלקחו מזמן אחד ויחיד. מחיאות הכפיים הסוערות בין השירים ובמיוחד בסוף ההופעה היו עדות להצלחה של הערב, והגבירו את התקווה שתהיה גם פעם שישית שבה הזמרת המוכשרת תעטר במה בישראל בנוכחותה.
