יש סרט יוצא מן הכלל על נער שמפלס את דרכו בתחום מוזיקלי איזוטרי למדי. הוא לומד באקדמיה אקסקלוסיבית לבני נוער מחוננים מוזיקלית, אבל זה לא מספיק הוא צריך להתקבל לנבחרת, לטובים שבטובים, ולשם כך הוא צריך לעבור את מכשלת המורה שלו: אדם קשוח וחסר פשרות, שנראה לפעמים כאויב מר ולפעמים כחבר ומנטור. הסרט הזה הוא כמובן "וויפלאש", אחד הסרטים הטובים ביותר של השנים האחרונות. אחת מתכונותיו הבולטות ביותר של "וויפלאש" היא שהוא לא "נער מקהלה". צפייה ב"נער מקהלה" היא דרך מצוינת לרכוש הערכה מחודשת ל"וויפלאש". למרות ששני הסרטים האלה מספרים לכאורה את אותו הסיפור בדיוק, הם הפכים מוחלטים. "וויפלאש" הצליח להתעלות מעל לנוסחה שלו ולהיות הרבה יותר מסתם עוד סרט עם אותו סיפור מוכר. "נער מקהלה" הוא נוסחה נטו.
סטט הוא ילד שגדל בשכונת עוני עם אמא אלכוהוליסטית ואבא נעדר. הוא פרוע, חצוף ובעייתי, אבל כשהוא פותח את הפה הוא יכול לעשות קול של מלאך שמקבל אורגזמה. מורה אחת רואה את הפוטנציאל שבו ומנסה לגרום לו להתקבל לאקדמיה הלאומית לנערי מקהלה: זה בערך כמו הוגוורטס רק שבמקום שיעורי שיקויים והגנה מפני כוחות האופל לומדים מוזיקה, עוד מוזיקה וגם מוזיקה, וכשמתחלף לך הקול מעיפים אותך. סטט שמגיע מהרחוב, חסר השכלה מוזיקלית ופרוע, כמובן לא מסתדר עם בית הספר שבו כולם בני עשירים שמסתובבים בחליפה ועניבה, ובעיקר לא עם המנצח הקשוח (דסטין הופמן).
לסרט יש נוסחה. לנוסחה קוראים "כוכב נולד", והיא עובדת. מדהים איך שפרטים מסוימים נשארים תמיד אותו הדבר בכל הסיפורים האלה, בין אם הם עוסקים בנערים תמים בני 12 ששרים כזמירים או בחשפניות בלאס וגאס. קל מאוד לעשות סרט על פי נוסחה בדוקה שעובדת, וזה עובד גם הפעם. בנוסף, השחקנים לגמרי בסדר: גארט וורינג בתפקיד הילד בעל קול הפעמונים הוא מין ג'יימס דין מיניאטורי הוא אמנם מתנהג כמו עבריין צעצוע אבל הוא כל כך פוטוגני כשהוא עושה את זה שבטח יש בעתידו תפקיד בלהקת בנים או לחילופין, להיות הליאונרדו דיקפריו של העשור הזה. דסטין הופמן הוא ממש, ממש לא ג'יי. קיי. סימונס, אבל מספיק עם ההשוואות ל"וויפלאש", זה לא פייר. הוא דסטין הופמן וזה די והותר.
הבעיה היא שהתסריט מתעקש לבצע את נוסחת הכוכב הנולד על אוטומט, בלי להביא אליה שום דבר חדש, ויותר מזה גם בלי להשקיע בה מחשבה. הסרט מניח מראש שאנחנו נבין שהוא עוסק במאבק להגשמת שאיפותיו של הילד, אבל הילד אפילו לא שאף לשום דבר: הוא מגיע לבית הספר לזמרה עקב נסיבות שאינן בשליטתו ואחרי שהבהיר שהוא לא מעוניין בכלל להיות שם. בשלב כלשהו בדרך הוא כנראה שינה את הגישה והחליט ששירת מקהלה זה הדבר, אבל הסרט לא באמת מראה לנו את זה, רק מניח שאנחנו מבינים שזה קרה כי זה מה שתמיד קורה בסרטים מסוג זה. הילדים האחרים הם לפעמים אויבים ולפעמים חברים, קופצים ממצב למצב לפי מה שדורשת הסצנה. הילד ה"רע" שמתנכל לגיבור (כי הרי תמיד חייב להיות אחד כזה) מאופיין כ"אויב" פשוט בכך שהוא בלונדיני ושכולם מספרים כמה הוא זמר טוב. אם הוא טוב, הוא חייב להיות רע.
סרטים בסגנון הזה יכולים לפחות להצטיין בהצגת העולם שבו מוצא עצמו הגיבור. "וויפלאש", למשל (פעם אחרונה, מבטיח) היה עשוי לגרום אפילו לשונאי ג'אז מושבעים לחשוב שאולי בכל זאת יש בזה משהו. "נער מקהלה" אמנם מציג בפנינו את העובדה שאכן קיימות ממש היום מקהלות ילדים בסגנון הזה, ואפילו מספיק כדי שתהיה תחרות ביניהן, אבל הוא מקבל כמובן מאליו את העובדה שילדים במאה ה-21 עוסקים באופן בלעדי בשירת שירים בלטינית שעוסקים בישו. אף אחד מהילדים לא מזכיר בשום שלב קשיים כלשהם בלמידת המילים שהם בבחינת ג'יבריש, או מציע לשיר קצת נירוונה במקום, או אומר "מה כל הקטע הזה עם ישו, אני בכלל יהודי". השיר המודרני ביותר בסרט הוא ביצוע מקהלתי ל"אדיאמוס", המנון מוזיקת עולם שליווה פרסומות בשנות התשעים.
עם הנוסחה של "נער מקהלה" אפשר לעשות יותר. עובדה. יש לכך עדויות. אבל "נער מקהלה" לא מעוניין ביותר, רק בסיפור הרגיל מבוצע באופן קורקטי, ולכן למרות השחקנים הטובים, הוא נשאר סרט-פילר. זה בסדר אם תיכנסו באמצע או תצאו לפני הסוף, אתם הרי יודעים איך זה ייגמר.
ומה אתם חשבתם על "נער מקהלה"? ספרו לנו בתגובות