חוצפה ישראלית

משה רבנו, דוד בן-גוריון וסלבאדור דאלי נפגשים במרתפי היכל התרבות של ראשון לציון. נשמע כמו מפגש הזוי? סוריאליסטי? תתעכבו עליו, כי זה בערך האלמנט הסוריאליסטי היחיד שתפגשו בתערוכה "הצד היהודי של דאלי".

ולמרות הביזאריות, מסתבר שהאבסינט עשה את שלו, ולדאלי, על אף היותו בלתי יהודי בעליל, אכן היה איזה פלירט עם היהדות והתנועה הציונית. על מהותו, סיבותיו, השלכותיו ועוצמתו של הפלירט הזה לא טורחים אוצרי העסק לפרט. בהסברים שלאורך התערוכה חוזרת רק המנטרה ש"סלבאדור דאלי היה מעריץ ואוהד גדול של העם היהודי ושל מדינת ישראל". המנטרה הזו מתבססת על ציטוט אחד מפי דאלי, המופיע בקטלוג התערוכה, שאף אחד לא טורח לציין בבירור מתי ובאיזה פורום נאמר. כנראה שביותר מזה לא מתעניינים האחראים. הרי יחסי הציבור של עיריית ראשון והעלאת המורל הלאומי על חשבון שמו של סלבאדור דאלי, זה כל מה שחשוב. ולעזאזל היושר האינטלקטואלי והאמנותי.

אלמנט חשוב נוסף ששוכחים מארגני התערוכה לציין הוא הפער העצום בין אופי התערוכה הזו לבין יצירתו המוכרת של דאלי. רוב היצירות המפורסמות והמוערכות שקנו לדאלי את שמו בקרב המבקרים והמעריצים נעשו בתקופה הקצרה שבין 1929-1937. 200 העבודות המופיעות בתערוכתנו, לעומת זאת, נעשו שנים רבות אחר כך, רובן בשנות השבעים, והן שייכות לשלהי התקופה הקרויה "התקופה הקלאסית של דאלי" - אז הרבה הנרקיסיסט המזדקן לעסוק בנושאים דתיים, בטכניקות הרחוקות מלהיות סוריאליסטיות. ביקור בתערוכה מדגים היטב מדוע נשכחו בקלות רבה עבודות אלה מן הזיכרון הקולקטיבי.

אני לא יודעת איזה שריטות בדיוק רצו לדאלי בראש באותן שנים, אבל הוא ממש לא נראה כאן במיטבו. התחריטים בסדרה "אישים יהודים דגולים" מזכירים רישומים של ילד בכיתה ז' שמתאמן בהצללות, ובסדרה "שיר השירים" יש כמה נסיונות מוצלחים של צביעה בתוך הקווים. רק בקושי רב ניתן לאתר מדי פעם איזו נמלה, סלע פנטסטי או מרחב אינסופי, שנחשבים אלמנטים דאליים מובהקים.

אבל נניח רגע לבינוניות העבודות, הרי לא דאלי (שוודאי מורט עכשיו את שפמו בקברו) בחר לאסוף את כל העבודות והסקיצות האלה ולהציג אותן יחד. בטח שלא כך. ארגון התערוכה המזלזל והיומרני הוא זוועה פרובינציאלית. מילא התלייה המתנ"סית על גבי בדים שחורים (ציונות ציונות, אבל לא כל דבר הוא סיבה לטקס יום הזיכרון), מילא המסגרות המבחילות והזכוכיות הלא שקופות, מילא 30 השקלים הנגבים בכניסה ומסע יחסי הציבור המגמתי, אבל ההסברים - הו ההסברים! - עלבון מוחץ לאינטליגנציה היהודית.

מתחת לחלק מהעבודות, ולרוב דווקא תחת אלו שמכילות איזה אלמנט סוריאליסי שיכול להשאיר מקום לדמיון הצופה, מופיעים הסברים בסגנון: "הפיל מסמל את המצרים והיד את אלוהים והכתם האדום את ים סוף". ים סוף בתחת שלי! מי אמר? הרב עובדיה? לא רק שההסברים מנוסחים עבור זן נחות של שימפנזים, אלא שאיש לא חתום עליהם. גם לקבוע אמיתות נחרצות שכאלה וגם לא לקחת אחריות – זו כבר באמת חוצפה ישראלית. ומה אם אני דווקא ראיתי בפיל המשפריץ פאלוס ושפיך, ועל פסל מנורת בית המקדש ראיתי ציור של אלוהים עם ציצים? זה אסור? יש לי הרושם שדאלי דווקא היה עומד מאחוריי בפרשנות הזאת, בעוד הנודניק שכתב את ההסברים היה ודאי ממהר לשטוף את פי בסבון. עם כל הכבוד לדאלי ולציונות - זו לא תערוכה, זו לא אמנות.

בלתי נמנעת היא המסקנה שדאלי בראשון לציון היא התערוכה הנוראית ביותר שראיתי השנה. צחוק הגורל סידר שתהיה זו גם התערוכה רבת המבקרים ביותר שראיתי השנה. האבסורד הוא שדווקא תערוכות מג'ויפת ומתוקשרות מסוג זה הן היחידות שמצליחות להביא גם קהל שאינו שוחר אמנות בדרך כלל (הפרסום ברדיו עובד עלינו בעיניים). אם היודאיקה של דאלי היתה מעשה האמנות היחיד שהייתי צופה בו השנה, הייתי גם אני טומנת אפי בסריגה וטלנובלות לעשר שנים לפחות. בדיוק בתערוכות מסוג זה נעוצה הסיבה לכך שרוב האנשים שונאים אמנות.