זה לא הסוף: בלר הוכיחה בפריז כי היא בכושר מלא והעתיד עוד לפניה

"כל העיתונים מבטיחים שמחר הוא יום המזל שלכם", שרים בלר באחד מן הלהיטים הגדולים והיפים שלהם, "The Universal". מבחינת מעריצי הלהקה הבריטית, יום ממוזל שכזה הגיע בתחילת השנה, עת הכריז ההרכב בראשותו של דיימון אלברן על אלבום סטודיו חדש, "The Magic Whip" שמו. זאת לאחר שכבר היה נראה כי כמו שתי מפלצות הבריטפופ האחרות, פאלפ ואואזיס, גם הם כבר לא ישובו יותר לפעולה.

המזל של המעריצים המשיך בשעה שבלר הודיעו כי יגבו את האלבום בסיבוב הופעות. וכך הגיעו אמש לפריז, לאחר לא פחות מעשור וחצי שבהם לא עשו זאת. עיר האורות נבחרה כנקודת הציון האירופאית היחידה מחוץ לממלכה המאוחדת בה יופיעו בקיץ הנוכחי שלא במסגרת פסטיבל, ובזירה אינטימית למדי – אולם הזנית, המכיל כמה אלפי מקומות בלבד. בהמשך החמסין דיימון אלברן וחבריו כבר יקבלו את פני מעריציהם האירופאיים בשטחים עצומים יותר, ההייד פארק הלונדוני למשל, ואז ימריאו גם לקונצרטים באסיה, אוסטרליה ולשניים שהוכרזו אמש, בניו יורק ובלוס אנג'לס.

לאור הפופולרית העקבית של הלהקה, איכות האלבום החדש, האינטימיות האטרקטיבית של האולם והעובדה שלא היו בפריז כל כך הרבה שנים, אין זה פלא כי כל הכרטיסים להופעה נמכרו תוך כמה דקות והיא היתה מלאה עד אפס מקום. הקהל היה מקומי ברובו ולא צעיר – חסידי בלר ש-"Parklife" קרוב לוודאי היה האלבום הראשון שאי פעם קנו בכספם. רבים מהם, בשל הנסיבות, מעולם לא זכו לשמוע אותה בחי, כך שבאו אמש לא רק כדי לחגוג את "Magic Whip" אלא גם את כל הרפרטואר של ההרכב הוותיק.

מבחינתם יום המזל המשיך לתוך ערב ההופעה. בעת שלהקות פוריות ומשופשפות כל כך מקדמות אלבום חדש, הן נוטות לעתים קרובות לבסס את התפריט בלעדית עליו. זה לגיטימי מן הסתם, אבל עלול גם לא להגשים את המאוויים של המעריצים – זכורה למשל טראומת הביקור הראשון של דפש מוד בארץ.

אצל בלר זה לא היה כך. הלהקה עינגה את אוהביה אמש בלא פחות מ-23 שירים (עדיין שלושה פחות מאשר בסקוטלנד לפני כמה ימים; מה לעשות, בפריז הולכים לישון מוקדם). מתוכם כמחצית היו מן האלבום החדש, והחצי האחר היה זרוע ברצף להיטים מכל שנות פעילותם – מ-"There's No Other Way" מאלבום הבכורה ועד "Out of Time" מהאלבום "Think Thank", שהיה בזמנו, לפני קצת יותר מעשור, אלבום האולפן האחרון של בלר בהרכב מלא.

אז כן, ברור שאף פעם אי אפשר באמת לכסות את הכל, והמעריצים השרופים באמת התאכזבו אולי מכך שאלברן לא העלה באוב אף שיר נשכח שרק הם מכירים. אך בסיכומו של דבר, ההופעה המחישה שוב איזו כמות עצומה של קלאסיקות הכניסה הלהקה לקאנון של המוזיקה הבריטית, וכולן נוגנו אמש מכל הלב. "ביטלבאם", שהתגלה כנקודת המפנה של הערב, בה העסק התחיל להתניע והקהל החל לרקוד; "פארקלייף", שכפי שאלברן התנצל יש בו קצת יותר מדי מילים באנגלית בשביל קהל צרפתי; וכמובן גם "The Universal", הפנינה הענוגה והמושלמת לסיים בה קונצרט.

לסיכום, המזל של אוהבי בלר בא לידי ביטוי בנקודה נוספת וחשובה במיוחד – הלהקה הגיעה בכושר מלא, במחויבות מוחלטת ובהתלהבות שיא. בעיקר אמורים הדברים לגבי אלברן, שנראה כי עם חלוף השנים הולך ומתרחק מן הקטלוג שלו כנציג ילדי השמנת והאינטלקטואלים בגזרת הבריט-פופ, ודווקא מתקרב בהתנהלותו על הבמה לנמסיסים שלו משכבר הימים, האחים גלאגר. אתמול, מוצק, מחוספס ובעיניים רושפות הוא ליכלך את ידיו, נע בתזזיתיות מופגנת שהקשתה לעתים על עובדי הבמה ותיקשר עם הקהל כאילו היה מנהיג קבוצת אוהדי כדורגל.

בנקודה זו טמונה נקודת התורפה היחידה של ההופעה אמש – הקהל לא תמיד ענה לסולן הבריטי בשיתוף פעולה מלא. לא באשמת אלברן ולמען האמת לא באשמה נקודתית כלשהי, אלא פשוט כי ככה זה בדרך כלל בפריז, אם זה בגלל קשיי השפה, הווייב האדיש הכללי של העיר או הנטייה להתנהלות אלגנטית, גם במסיבה עם להקות בריטפופ.

מצד אחד זה יכול להוריד לפעמים, מצד אחר זה נחמד לסיים ערב כזה בלי שאף אחד ישפוך עליך בירה. בכל מקרה, פה ושם בכל זאת השכיל הסולן הבריטי לתפוס את הצפרדעים ברגליהם ולנענע אותם, מה שהוביל לכמה רגעים מרגשים ביותר, למשל בעת שכמיטב המסורת איפשר לקהל לשיר בעצמו את הפזמון של "Tender". מי שמחבב את בלר ולו מעט ונמצא בסביבה באחת מן ההופעות הקרובות שלהם ברחבי העולם, לא צריך לחשוב פעמיים לפני שהוא שם ידו על כרטיס להופעה.

לקהל העתידי אפשר גם להבטיח כי לא ישתעמם לרגע. בהופעה אין גרם של שומן מיותר. למרות כמות השירים היא מסתיימת כפי שהוכרז מראש, בול באחת עשרה בלילה, והקהל יכול בנחת לתפוס את המטרו ולחזור הביתה לפני שיהפוך לדלעת. אלברן נלהב, אך ענייני ומתוקתק. הוא נמנע מדברת ולמרות האקטיביזם המגוון והארוך השנים שלו וכל הסערות החברתיות-פוליטיות שעוברות על צרפת, אפילו לא ממלמל ולו הכרזה אקטואלית אחת.

בכלל, לא היה בהופעה אף קישור למקום בו התקיימה, גם ברגעים שאפשר היה לצפות לכך. למשל, בעת הביצוע של "To The End", שהקליפ שלו כזכור התבסס על "אשתקד במריאנבד" של אלן רנה, הקולנוען הצרפתי שהלך לעולמו בפריז לפני שנה וחצי.

לו הבריטים היו מקרינים את הקליפ על המסך הענק שמאחוריהם, זו יכולה היתה להיות סגירת מעגל ומחווה יפה. זה לא קרה, אבל גם כך אי אפשר היה שלא לחשוב עליו, על הסרט ממנו שאב השראה ועל כך שאלן רנה כבר לא פה, אבל אלברן וחבריו כן; ולפי הלהט בו ניגנו אמש, הם כאן כדי להישאר. לא, בניגוד למילים של אותו שיר קלאסי, טרם הגענו לסוף. עוד נראה את בלר ועוד נשמע מהם רבות. לחייהם, לחיינו, לשנה הבאה במריאנבד.

ניתן לצפות בהופעה במלואה באתר של ארטה.