חייך, יבגני, מצלמים

השטפונות האחרונים הציפו את דרומה של תל אביב והראו בעצם מי הם אלה שסובלים מהזנחה מגמתית ומהתעלמות הממסד. בין המקומות שהוצפו היו גם מספר גלריות שממוקמות במקלטים, ביניהן גם גלריה טל אסתר ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. בגלריה מציג זהר קניאל צילומים של עלובי חיים, אנשים החיים בשולי החברה - נרקומנים וחסרי בית. עצם הצגת העבודות בגלריה הממוקמת מתחת לפני הרחוב, במקלט שהוצף, מייצרת אמירה על העשייה האמנותית כאן. תחום האמנות הוא לכל הדעות הזנוח ביותר מבית תחומי התרבות, והממסד מתעלם ממנו כמעט לחלוטין.

ובנוגע לתערוכתו של קניאל עצמה, צילומיו נוטים לסגנון הסהרוריסטי. הוא מציג כמה סדרות של צילומים: סדרת צילומי טבע שצולמו במהירות נמוכה תוך כדי תנועה (ולכן הם מרוחים), צילומים של נרקומנים וסרט וידאו על "יבגני הנרקומן". בטקסט המלווה את הווידאו מדבר קניאל על "האחר" ועל אחרותו ביחס אליו, אבל בחשבון אחרון קניאל משתמש במצולמיו. הוא מצלם עליבות ועוני, ולא בני אדם. בעיקרון, בכל שימוש בבני אדם ביצירת אמנות, ובמיוחד בצילום, ישנה הפעלת כוח. אבל הטקסט המלווה מיתמם.

אחרי סדרת צילומי העירום המשותפת שלו עם הצייר משה גרשוני, שהעלתה חמתם של אחדים, זהר קניאל מצלם תמונות כמעט הפוכות לחלוטין; תמונות שנמצאות מעבר לגוף - צילומים של תופעות או צילומים של נוף מופשט שהם, בסופו של דבר, צילומי אור.