טעון קיפוח 43: עדן בן זקן מרימה ואז מטביעה אותנו בבריכה

אם כל העניין הוא אכן לשתות משהו קר בלב מדבר, כפי שטענו פעם דויד ברוזה ומאיר אריאל, אז כן, עדן בן זקן מעניינת. חוויית ההאזנה להמנון הגייז-רחית החדש שלה - השני בחשיבותו הלאומית והגלובלית רק ל"מנגינה", להיטה הקודם - זהה לחלוטין לחוויה של ניסיון להתרגל למים הקרים בבריכה בזמן שכל שאר הילדים בקייטנה, בלי יוצא מן הכלל, משפריצים עליך מים ונראים נורא מבסוטים מזה: זה מעצבן, ברור, כי מדובר במשהו כמו 230 ילדים תחת השפעת לחמניות עם שוקולד, והם לא מרחמים - אבל זה גם כיף, כי חם בחוץ אימים והמים טובים, צוננים, מעוררים, מחיים את הגוף ואת הנשמה, אכולת הייסורים.

"מלכת השושנים", כמו הוייב הכללי שמאפיין את הקהילה, הוא שיר ערני מדי, קופצני מדי ואינטנסיבי מדי - מה שעשוי להרתיע מעט אוזניים בנות 35 ומעלה, בייחוד עם בוא הפזמון - אבל ברגע שמתרגלים לתחושת הבהילות שבו אפשר להתחיל ליהנות מזה. כלומר, מהפאן הקייצי, הגייזי, נטול הפוזות והיומרות, שעליו רוכבת בן זקן כדי להמשיך ולחזק את המסר שעומר אדם ופאר טסי העבירו לנו לאחרונה אודות העיר תל אביב. כן, זה שאומר שהיום, בנוסף לכל השאר, היא גם בירת המוזיקה הים תיכונית של ישראל.

"רצה כבר שמועה בשדרות של תל אביב / שלבבות אני שוברת כתחביב", היא שרה שם בשורה מספר 12 בטקסט העמוק, החכם והמופלא ביותר שנתגלה באזורנו עד כה (מלים ולחן: דולב רם ופן חזות), וממשיכה לפזם בקול חמוד וקצת צרוד שיודע לקפץ לגבהים ראויים כשהוא נדרש לכך, "תמיד הוא בא אליי, אוסף אותי עם וודג' של מלך / אני עושה לו פאטוצ' וקוברת לו בדרך". כן, ככה זה בא, בלי תרגום לסטרייטיות בגוף הסרט, אבל האמת היא שלא באמת חשוב לדעת ש"וודג'" זה "פנים" ו"פאטוצ'" זה "יאללה ביי" כדי להיסחף בשטף השפה הסקטוריאלית הזאת, שכן הכיף שבה עובר היטב גם כג'יבריש.

בכלל, כיף פה, בשלוש הדקות וארבע השניות הללו בגן עדן (בן זקן). כיף כמעט כמו ביורודיסני שאליו נסענו לא מזמן עם נדב גדג' ו"גולדן בוי" (שגם אותו, כמו את "מלכת השושנים", עיבד והפיק מוזיקלית ינון יהל המוכשר). העניין הוא שבשלב מסוים, די מהר, האקסטה הזאת מתחילה לרדת ואת מקומו של ההיי שב ותופס חוש הטעם הישן והטוב.

ברגע הזה, למרבה מצער, מתעורר חשד כבד בנוגע להמשך שגשוגם של עדן בן זקן ושיריה הלחים וחסרי התוכן בחיינו הלאים והמורכבים. אחרי הכל, השיר הזה כאמור מחזיק רק מים. נכון, בקיץ זה אחלה, אבל באיזשהו שלב אין ברירה אלא לצאת מהבריכה, להתנגב, להלשין למדריכה על הילדים שהשפריצו עליך וללכת לחפש כוכבת-לרגע אחרת.

(שלושה כוכבים)

האמינו לאחיכם הגיבור (אני) שהוא לא היה תוקע לכם פה מול הפרצוף גרסה חדשה לשיר טחון שאי אפשר לשמוע יותר אילולא הייתה לכך הצדקה של ממש. מדובר אמנם בדויד ברוזה ובתזמורת האנדלוסית אשקלון - לכאורה הטרן אוף האולטימטיבי להרמה של עדן בן זקן - אבל בחיי, זה מגניב לגמרי ואפילו מתכתב באופן מוצלח עם תחיית השורשים המוזיקליים של תרבותנו המזרחית, כפי שהיא באה לידי ביטוי למשל ביצירות של מורין נהדר, שי צברי, לירון רמתי, א-ווה וריף כהן.

ברוזה החדיר רוח כנענית מובהקת בלחן המקסים שחיבר יצחק קלפטר לשיר הזה, הקאנוני, בשנת 1980. הרוח הזאת נושבת ממנו גם עכשיו בגרסה המתוזמרת ונושאת עמה בשורות חדשות, בעיקר טובות, שנוגעות להשתלבותה במפה הסינופטית של המזרח התיכון וסביבתו: צלילים של עוד, בנג'ו, קמנצ'ה, קאנון, חליל נאי וסולו אדיר של כינור ערבי (בכיכוב פאדל מנאע).

התוצאה כמובן היא פרשנות מחודשת גם למילות השיר. אפשר בהחלט לשער שכשברוזה שר עכשיו "צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח", הוא מדמיין גם נערה, פזורת שיער, שממתינה בשקיקה לאותם צלילים של אהבה, וגם את שכנינו הפחות ידידותיים שמסתובבים שם, סביבנו, במדבר, ואולי גם הם ביום מן הימים יקשיבו לצלילים האלה ויעשו איתנו אהבה סוערת בלי קונדום, או לכל הפחות שלום.

(ארבעה כוכבים)

אם בעבר, תוך כדי הצלחת אלבומה הראשון, התעורר פה ושם ספק בנוגע להיותה של ריף כהן מוזיקאית ברוכת כישרון, מיוחדת במינה, מגניבה אש וכמעט מהפכנית, הרי שכעת, עם הטחת השיר המושלם הזה על פנינו המיוזעות, התשובה לספק הזה לא יכולה להיות ברורה יותר: ריף כהן היא הכוכבת המוצדקת ביותר שידע הז'אנר בשנים האחרונות.

נכון, "ז'אנר" זו מילה קצת בעייתית כשמתייחסים ליצירה הרב-תרבותית והמולטי-קצבית של כהן (הלחן שלה, ההפקה המוזיקלית שלה - אין, הבחורה גאונה) - אבל עדיין גלי הים התיכון גועשים שם, בין ערוצי הפרקשן, הסינתי והדרבוקה שמעודדים ריקודי בטן במסיבות של היפסטרים.

הסגנון שחסר לעדן בן זקן, הלב שחסר ללירון רמתי, רוח הנעורים שחסרה למורין נהדר, הקוליות שחסרה לשי צברי, היופי שחסר לנדב גדג' והאופי שחסר לא-ווה - כל אלה ועוד נמצאים בערימות בדמותה המרתקת ומנענעת העכוז של מלכת האינדי המזרחי הבלתי מעורערת של ישראל. את הרף שריף כהן מציבה פה יהיה קשה מאוד לעבור. אולי אפילו בלתי אפשרי. אח, איזה יופי.

(חמישה כוכבים)

סלחו לי רגע, אני חייב לבדוק משהו, כבר חוזר. לא, פשוט הייתי בטוח שהתנפצה לי הרגע כוס במטבח בגלל הקול המאוד-מאוד גבוה של חן טור והייתי חייב לבדוק את זה. מתברר שכוס אכן התנפצה, אבל עכשיו אני קולט פה את אלינור, החתולה שלי, הולכת על השיש ומעיפה עוד כוס, אז כנראה שזה לא קשור.

חוץ מזה, הקול של טור, למרות הפיץ' המטורף שלו, דווקא ערב לאוזן ולפרקים אפילו מצליח לחדור לאיברים פנימיים יותר בגוף - למשל, בפזמון המצוין. למעשה, אם השיר הזה היה מקוצר לפזמון בלבד, שחוזר כמה פעמים, ומבוצע באקפלה, בלי כלום ברקע, קרוב לוודאי התוצאה הייתה הרבה יותר מוצלחת.

ככה, כמו שהשיר מבוצע עכשיו, עם טקסט בעומק של מוט סלפי ("אין לי כוח, אתה חסר לי / וכל הגוף בוער לי כשאתה רחוק") ועיבוד של אירוויזיון בסוף הניינטיז, אין הרבה מה לעשות עם הקול הזך והפזמון המוצלח בטרם ייזרקו על ידי תחנות הרדיו לפח (ביום קיץ לח).

(שני כוכבים)