שש שנים אחרי אלבומם האחרון, עשר שנים מאז "אקסלרייטור", חוזרים עכברי האולפן הטכנו-היפים בריאן דוגנס וגרי (גאז) קוביין, הלוא הם פיוצ'ר סאונד אוף לונדון, עם אלבום חדש. אני אבהיר את זה מההתחלה: בשנים שעברו מאז הפעם שעברה גאז קוביין הספיק לגלות את האור בטיולי שאנטי ברחבי העולם. הוא התחיל לשמוע יותר ויותר פסיכדליה, ובמילים אחרות די נמחק.
the Isness" של פ.ס.א.ל היא יצירה גרנדיוזית שהוקלטה במשך כמה שנים ובכמה מקומות, שיונקת מבלי להתבייש מפינק פלויד, הביטלס, ספייס אודיטי של בואי, סופרטרמפ ואפילו דונובן. קוביין ודוגנס חוזרים לעבר ומספקים מסע פסטורלי-פסיכדלי-אמביאנטי שמורכב משירים שנכתבו על גיטרה. אווירת העולם האורקסטרלית נוצרת באמצעות העמסה של מיליון מוזיקאים שמנגנים על כלים כמו חליל, סיטאר, חצוצרה, כינורות, בנג'ו או טבלות.
ולאלבום הזה יש לא מעט פאלטות. הראשונה בהן היא יכולת התמלול המביכה במיוחד של קוביין, שגם נותן לשירים שמות כמו "גורו סונג" או "אושו". השנייה מתבטאת בהתפזרות עצמית נרחבת שמארגנת תהפוכות של ממש בטיב של הדיסק הזה, שנפתח בצורה בינונית פלוס, הופך להיות לרגע ממש רע (עם טראק טריפ הופ שקוף ומיושן), ואז גם ממש טוב (עם חגיגה אקספרימנטלית קסומה ומלאת צבעים), ומסתיים בסופו של דבר ברגל שמאל (עם שיר סיום שהוא אופרת חלל פינק פלוידית מעיקה מעט).
איזי ליסנינג מאתגר? זה יותר מזה. בקטעים המוצלחים של האלבום, כשהם מדביקים ומתזמרים ביד אמן 20 כלים שונים פלוס סולו גיטרה לטראק אחד, הופכים פ.ס.א.ל לצמד ששוב מייצר סאונד ייחודי לגמרי, והוא בוהק ונקי ויקר ושיקי בערך באותה מידה שהוא זול וחתרני ומיושן. ממש מרגיע אם אתם בקטע הזה. אני הולך להקשיב עכשיו לחדש של בק.
* "Future Sound of London, "the Isness, פונוקול
השריטה
26.9.2002 / 16:18