אולם בית קולנוע, שדרות, החודש. הקרנת הסרט "הקפות" שכתבה וביימה לי גילת. כוכבת הסרט, השחקנית אסי לוי, יושבת באולם, צופה בדמותה על המסך, ובוכה. בשלב מסוים, היא קמה בסערת רגשות ויוצאת מאולם ההקרנות החוצה בעיניים רטובות. דמעותיה נבעו מכך שדמותה בסרט, רוזה שמה, נוצרה בהשראת דמות אמה המנוחה של לוי, שושנה.
זה התחיל במקרה אסי לוי קראה את התסריט של לי גילת ומצאה דמיון מפתיע ולא מכוון בין הדמות של רוזה לאמה שושנה ז"ל. היא החליטה להיכנס לנעלי אמה באופן מלא ומודע. "אני ציירתי בסרט את הפורטרט של אמא שלי", אומרת לוי. "בסרט אני לא מאופרת. גם אמא שלי לא התאפרה. היא היתה אחת הנשים הכי יפות שראית ever. לא התאפרה, אף פעם לא עשתה גבות, לא סידרה שיער, באמת משהו מיוחד. בעת העבודה על הדמות נכנסתי למרתפים, למרתפי הזיכרון, ודליתי. היו טקסטים של אמא שלי שהוספתי לתסריט. בסרט ציירתי משהו שמאוד הכרתי".
- מה גרם לך לעזוב את ההקרנה באמצע, בבכי?
"היה לי קשה לראות, זה ריגש אותי. בכל ההקרנות, מתחילת הסרט ועד סופו, בכיתי. שיהיה ברור, אני לא נוהגת לבכות מעצמי, אני לא עד כדי כך נרקיסיסטית. בסרטים אחרים, אני צריכה שיעברו שנים כדי לצפות בסרטים שלי ולהבין אותם, אבל בסרט הזה, עם רוזה, לא הייתי צריכה את הפרספקטיבה של הזמן הזה. כן, הסרט הזה נוגע במקומות מאוד מאוד אישיים, בתמונות מחיי הילדות שלי".
בנוסף, באופן לא מתוכנן, הדמות שמגלם ליאור אשכנזי בסרט מזכירה את אביה של לוי. "אתמול", מספרת לוי, "באו לראות את הסרט אחותי וגיסי גבי (עמרני) שמכיר את הורי עוד לפני, כי אני צעירה מאחותי ב-22 שנים. לא אמרתי להם כלום, לא סיפרתי להם על מה הסרט ולא סיפרתי להם שציירתי את הפורטרט של אמא בדמות. ומבלי שאמרתי להם, הם ניחשו שאני אמא שלי. וגם אמרו שליאור זה קופי אבא. כתבתי את זה לליאור היום. אחותי וגבי ראו את זה לגמרי, מאוד התרגשו ואמרו שהצלחנו בציור".
גיסה, גבי עמרני, מקבל את פניי בכניסה לביתה היפה של לוי בקרית קריניצי ברמת גן. בבית הזה יש יותר אווירה מכל גוש דן - חצר עם ערוגות אורגניות, וכמה מביך היה לדרוך בטעות על הטימין הלימוני. התנצלותי בפני האורח הבא של אסי שיסעד פסטה בטעם סוליה; סלון עם אווירה נוסטלגית וחמימה; מטבח שנראה כמו ביסטרו, לוקיישן מושלם לריאליטי בישול, אבל לוי מכריזה כי לעולם לא תעשה ריאליטי, איפה ישנם עוד כוכבים כמו הכוכבת הזאת; בקומת המרתף ממוקם אולפן פרטי. לוי משמיעה סקיצה לגרסת כיסוי מקסימה שלה לשיר "סע לאט" של אריק איינשטיין ומספרת ששמעה ממושונוב שאיינשטיין ממש אהב אותה.
אפשר להבין את למה איינשטיין אהב אותה. קשה שלא לאהוב ולהתרגש מהשחקנית הזאת, זוכת שני פרסי אופיר, פרס התיאטרון הישראלי ופרס האקדמיה לטלוויזיה. בסרט החדש "הקפות" אחד הקטעים שגרמו לכותב שורות אלה לבכות כמו תינוק הוא סצנה שבה דמותה של אסי לוי מספרת על שש ההפלות שעברה. "זאת חוויה שאי אפשר להבין אותה מי שלא עבר את זה. תבין, הדמות שאני מגלמת עברה הפלות שהחזיקו כמעט עד חודש תשיעי. הפלה בחודש תשיעי היא כמו כל לידה, היא ממש לידה, עם ת.ז , עם שם, וקבורה. ותחשוב שהיא עוברת גיהנום כזה בפעם השישית. והבעל שלה כל פעם מתעקש שהיא תנסה עוד פעם. היא דמות מורכבת. אני מניחה שאם היא לא הייתה רוצה ולא היתה שורדת אז היא היתה נכתבת אחרת. היא כן מנצחת, כן גיבורה, מלבד הדימוי הזה של הנוצה".
בעזרת "דימוי הנוצה" מתייחסת לוי לרגע עצמתי נוסף בסרט, בו דמותה רוזה נושאת את המונולוג היפה הבא (צפו בודאו של המונולוג בחלון בראשית הכתבה מעל):
"אתה יודע ניניו, כשהייתי ילדה, אמא שלי היתה מספרת לנו כל פעם את אותו סיפור, אבל כל הזמן היתה משנה אותו לפי המצב רוח. הסיפור היה על נסיך אחד, שנסע לבקש את היד של הנסיכה שלו ובדרך הוא מצא על השביל נוצת זהב יפיפייה שבחיים שלך לא ראית כמוה. אז הוא ירד מהסוס, הרים את הנוצה וחשב להביא אותה במתנה לנסיכה שלו ואז הוא ראה שאל הנוצה מחובר פתק ועליו כתוב 'אם תיקח אותי תצטער, אם לא תיקח אותי, גם תצטער'. ובכל פעם אמא שלי היתה ממציאה סוף אחר, כל פעם סוף גרוע, אחד יותר גרוע מהשני. (צוחקת) ואני זוכרת שזה שיגע אותי, בתור ילדה, זה שיגע אותי המחשבה על הנוצה הזאת היתה משגעת אותי, לא ידעתי מה אני הייתי עושה. מה אני הייתי עושה ניניו?"
- לאן לוקח אותך דימוי הנוצה הזה?
"לוקח אותי לזה שבחיים, כמו בקולנוע, יש לנו מלא בחירות. זה מזכיר לי שאנחנו באים לחיים האלה עם חכמה וכישרון, ובסופו של דבר מה שעושה אותנו מי שאנחנו זה לא רק מה שבאנו איתו מהבית, אלא החלטות שלקחנו בדרך עם הנתונים שבאנו איתם. רוזה במונולוג שלה אומרת: אני הבנתי מה קורה לי, שאני עומדת כל החיים באותו המקום ומפחדת לבחור. אבל בעצם כמה מטומטם זה, כי לעמוד באותו מקום גורם לסבל, ואם כבר לסבול אז לפחות לסבול בתנועה".
אסי לוי היתה אחת מאנשי התרבות הרבים על עצומת המחאה "הרשימה השחורה", שנחשפה בוואלה תרבות, ובה הושמעה מחאה כנגד צעדיה "האנטי דמוקרטיים" של הממשלה. למחרת צאת העצומה, התקיימה הפרמיירה של הסרט "הקפות" ובמקביל התקיים כינוס חירום של אמנים ו"נאום הבהמות" של עודד קוטלר משך את כל תשומת הלב. "אני חושבת שההתבטאות (של קוטלר ש"ב) היתה מיותרת. אני הייתי מתנסחת אחרת. אלה לא דברים שנאמרו בלהט ספונטני. הוא ישב וכתב את הדברים האלה, והיה ברור לו שזה יהיה מתוקשר, והדבר הזה מסיט את הדעת מהנושא ומעורר אנטגוניזם. אתה מצפה דווקא מאדם בעל ניסיון רב כמו שלו לקחת בחשבון שמילים כאלו עלולות לייצר התלקחות שהיא לגמרי לא רלוונטית. זה תמיד כל כך מעציב, כי תמיד השמאל נופל בהתבטאויות. אני לא מאמינה באלימות מילולית, אני לא קוראת למצביעי הימין בהמות ומלחכי קש. אח שלי, שהוא רופא, ועוד חלקים ממשפחתי שהיא מאוד מלומדת, מצביעים ליכוד. דעותיהם חלוקות עלי ובכל זאת אני לא קוראת להם בשמות. אני רוצה להגיד לך משהו הרבה יותר מפחיד. יש הרבה מאוד מצביעי ליכוד שהם פשוט מתחזים, הם לא ממש מספרים שהם מצביעי ליכוד, שאתה יכול למצוא אותם הרבה פה במחוזותינו, שזה שכונות פרברי מעמד בינוני ומעלה. אנשי עסקים שביבי מאוד מאוד טוב להם ומקדם להם יפה מאוד את האינטרסים. יש ימנים בארון, ואלה הרבה יותר מסוכנים בעיני. כאילו, לטס פייס איט, ביבי מאוד טוב לעשירים, יש פה מלא כאלה".
- והנה עוד התבטאות מקוממת. מה חשבת על הדברים הקשים שאמרה עירית לינור לפני כמה ימים על טרנסג'נדרים, ובהם "ברוס ג'נר לא היה ולא יהיה אשה" ו"את האמת אי אפשר להסוות בעזרת ניתוחים פלסטיים וסיסמאות".
"גם זאת היתה אמירה מיותרת. בוא נתחיל בשאלה מה הופך אותנו להיות נשיים יותר או גבריים יותר. מה מגדיר? בוא נפריד את הסממנים החיצוניים והביולוגים. מה מגדיר אותנו? לזה בעצם היא התכוונה, נכון? שורה תחתונה אין לה רחם, אין לו רחם, הכוס שלו הוא יצירה פלסטית. אבל השאלה שנשאלת באמת, אני חושבת, אם אני מנסה להיכנס למוחו של הטרנסג'נדר, זה לא מה הפיזיות שלו מסמלת אלא מה הנשמה שלו מרגישה. וזה בדיוק הקונפליקט הגדול. אני לא מספיק מכירה אבל באמת הטענה שאני שומעת יותר ויותר מטרנסג'נדרים שהם מרגישים גבריים או נשיים כלואים בגוף אחר. אז מה באמת קובע את המיניות שלנו? הביולוגיה שלנו או הנפש שלנו? לא יודעת. מה שמטריד יותר זה שיש איזשהו צורך להטיל בזה ספק ולשפוט את זה. להגיד זה כן הטבע וזה לא, על זה אני מצרה".
אהבה גדולה במיוחד של אסי לוי היא המוזיקה. בדצמבר 2012 הוציאה את שיר האהבה המשכנע "איתך" הממוען לאישה. לוי אמרה אז לתקשורת כי לאחר שחשפה את העובדה שהיא חיה עם בת זוג, אין לה בעיה לשיר שיר אהבה הממוען לאישה. "הכרתי את אלירן לוי מפרויקט פנסים והוא כתב את השיר. הוא כתב את הטקסט בלשון זכר, זאת אומרת אישה ששרה לגבר", היא אומרת לנו. "ואז חיי השתנו לבלי היכר ופגשתי את אהובתי תמר. כשהגיע הדד ליין להקליט, פתאום הרגשתי שזה לגמרי לא מחובר לאורח חיים שאני חיה. זה מוזיקה, ואני לא באיזה תפקיד. זה הרגיש לי צבוע ולא נכון לשיר את זה לגבר כשאני חיה עם אישה".
- משעשע שבשיר האהבה הלסבי שלך יש בולבול. הכוונה לכלי ה"בולבול טרנג" עליו מנגנת אהובה עוזרי. ומשהו פחות משעשע: מה דעתך על זמרים וזמרות שלא יצאו מהארון ושרים שירי אהבה למין השני?
"זה תמיד מוזר לי. מוזר לי מאוד. זה קשה לי. אני מודה שזה קשה. חבל לי שבמאה ה-21 הם עדיין מרגישים צורך לענות על איזשהו סטנדרט או על איזהשהו פרופיל, על זה צר לי. כי זה משקף באיזה עולם אנחנו חיים, באיזה חברה אנחנו וכמה מחסומים יש עלינו. וכמה זה עצוב שאנשים צריכים להסתיר. רק במובן הזה. אני לא שופטת אותם, ואני לא כועסת חלילה. אני לא, זה עצוב לי".