ג'ון טורטורו מתהלך על המרפסת בריביירה, יום לאחר בכורת "אמא שלי" בכיכובו במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן. השחקן ניגש להתיישב לעוד שיחה ברצף הראיונות המתיש למען קידומה של הדרמה הקומית הזו, והפעם עמי ועוד שלושה עיתונאים אירופאים. רגע לפני שיעשה זאת, הוא מסתובב לעבר אשת יחסי הציבור שלו ומבקש שני דברים.
"קודם כל, אני צריך לשלוח משהו למישהו. אם תשיגי לי ווי-פי זה יהיה מעולה", הוא אומר לה. "דבר שני, אמרו לי שרונית אלקבץ פה, יושבת בראש אחד מחברי השופטים. אשמח אם תוכלי בבקשה לברר לי איפה היא, שאוכל לומר לה 'היי'".
אני מעז להתערב ולציין כי מכיוון שהתעשייה בישראל קטנה ואינטימית, כולם מכירים את כולם וכך הזדמן לי יומיים קודם לכן להחליף עם אלקבץ כמה מילים בריביירה. "יש לך מזל אם כך", אומר טורטורו בתגובה. "אני חיפשתי אותה אמש בארוחת ערב חגיגית פה, ולא מצאתי. אני ממש אוהב את העבודה שלה. בסרטה האחרון לא צפיתי, אבל את 'חתונה מאוחרת' ראיתי שלוש פעמים והוא סרט נפלא. אחד היתרונות של הפסטיבל הזה הוא ההזדמנות לפגוש אנשים שבדרך כלל לא יוצא לך להיתקל בהם, אז אני מקווה שעוד נתראה".
לא ברור אם טורטורו הצליח בסופו של דבר לעלות על עקבותיה של אלקבץ בריביירה, אבל בכל מקרה תהיה לו בקרוב הזדמנות נוספת לעשות כן. בשבוע הבא, כחודש וחצי לאחר סיומה של החגיגה בקאן, יגיע לארץ כדי לנכוח בהקרנת הבכורה הישראלית של "אמא שלי", שתוציא לדרך את פסטיבל הקולנוע הירושלמי.
כך, חודש לאחר שהקהל בקאן נהנה ממנה, יוכלו גם אלפי הצופים באירוע המסורתי תחת כיפת השמים בבריכת הסולטן ליהנות מן הפנינה האיטלקית הזו, שביים נני מורטי. טורטורו מגלם בה שחקן אמריקאי יהיר שמגיע לארץ המגף כדי להשתתף בהפקת סרט, שהבמאית שלו סובלת משלל מצוקות אישיות, ובעיקרן גסיסתה של אמה. העצבים שלה רופפים גם כך, ושחצנותו של הכוכב ההוליוודי מותחת אותם עד הקצה ומובילה במהלך הצילומים להתפרצות רגשות טרגי-קומית.
לפני "אמא שלי", הספיק טורטורו במהלך שלושים וחמש שנות הקריירה שלו להשתתף בעשרות סרטים, ובהם של גדולי הבמאים ובראשם שותפיו הקבועים האחים כהן, שבין השאר סיפקו לו תפקידים בלתי נשכחים ב"ברטון פינק" ו"ביג לבבוסקי". הוא גם ביים חמישה כאלה, שהאחרון שבהם, "רק ג'יגולו", הופץ בארץ בהצלחה לפני כשנתיים. לכן, יש לו ניסיון רב בדרמות מאחורי הקלעים מהסוג שמתוארות כאן, והוא יכול להעיד כי מה שאנו רואים בדרמה הקומית של מורטי הוא כאין וכאפס לעומת מה שחווה במציאות.
"באמת שראיתי הכל", נזכר טורטורו, בן 58 כיום. "צילומי סרט הם עסק משוגע, ואתה אף פעם לא יודע מאיפה הצרה תבוא. כולם חושבים שתמיד הבמאי או השחקנים הם הטראבלמייקרים הכי גדולים, אבל קרה לי גם שצלם ישב לי על הראש באנוכיות ושיגע אותי. נוסף לכך, כמובן, יצא לי גם לעבוד עם במאים שחשבו שהם גנרלים והתנהגו כמו דיקטטורים, עם שחקנים שלא ידעו את השורות שלהם ועם עוד כל מיני מקרים קיצוניים. צילומים הם לא תמיד מקום נעים להיות בו, וזה לא כל כך מפתיע הרי אפילו להפיק סרט סביר זה לא קל, אז לעשות אחד טוב זה מלאכה סוחטת ומלחיצה, ורק טבעי שמדי פעם אנשים ישתגעו. אני זוכר למשל שחברי המנוח ג'יימס גנדולפיני שבר פעם דלת אחרי כמה טייקים לא מוצלחים".
אז מה הדרך לעבור את החוויה הלא פשוטה הזו על הצד הטוב ביותר?
"בתחילת דרכי היה לי קשה יותר. בשנות השמונים, התקופה שבה הקוקאין היה נפוץ יותר בתעשייה, יצא לי לעבוד עם אנשים משוגעים ממש, כאלה שממש הותירו אותי בפה פעור. מאז למדתי לעמוד על שלי, ולא לתת לאף אחד לדרוך עליי או להטריף אותי בצילומים, וגם מלכתחילה לבחור טוב יותר עם מי אני עובד. חשוב לי לשתף פעולה עם יוצרים שהם גם כישרוניים אבל גם ג'נטלמנים".
"אמא שלי" מראה שבצד החוויות הלא נעימות, בזמן הצילומים יכולים גם לקרות דברים משעשעים. מה הדבר הכי מצחיק שקרה לך על הסט?
"הו, איך אענה על זה.. קרו לי מיליון דברים מצחיקים. קרה לי שבמאי עמד מולי ודיבר איתי והאף שלו נזל, ואמרתי לעצמי 'אתה מצפה ממני להקשיב לך? קנח קודם את האף!" קורים המון דברים. צילומים זו רכבת שדים, בעיקר אם את אישה, כי אז שופטים אותך עוד יותר בחומרה ובוחנים אותך מרגל ועד ראש".
בהקשר זה, של שיפוטיות, אתה נוהג להסתכל על סרטים בדיעבד? לצפות בהם מחדש ולראות מה עבד ומה לא עבד?
"אני ממש שונא לעשות את זה. כשאני רואה סרטים בכיכובי, אני אף פעם לא אוהב את איך שצילמו אותי ואת איך שהאירו אותי. כשאני רואה סרטים שביימתי, זה תמיד גורם לי להצטער על כך שלא ביליתי יותר זמן בחדר העריכה והורדתי מהם עשרים דקות. ככל שאתה הולך ומתרחק ממשהו שעשית, ככה אתה יותר רוצה לקצר אותו. נדיר לחשוב על משהו בדיעבד ולהצטער על כך שהוא לא ארוך יותר".
סצנת הריקוד ב"אמא שלי"
יש בסרט סצנה קצרה דקה וחצי בסך הכל ובכל זאת היא מצליחה להקסים ולהישאר בזיכרון. היא הסצנה האהובה עליי בסרט, ובכלל לדעתי הסצנה הכי טובה עד כה בפסטיבל. אני מדבר כמובן על הסצנה שאתה רוקד בה.
"גם אתה שואל על הסצנה הזו? מה כולם מתלהבים ממנה ושואלים עליה. זו בסך הכל סצנה פשוטה. יש מסיבת יום הולדת לגיבור, שמים מוזיקה ומתחילים לרקוד. לא היה מובן מאליו לצלם את זה, כמובן עשינו עשרה טייקים. אבל באמת שבסך הכל השתעשענו אחד עם השני ועם המצלמה, לא היה כאן שום דבר גדול".
למה כל כך מפתיע אותך שאוהבים את הסצנה הזו?
"זה לא אני שמופתע. זה הקהל שמופתע לראות בקולנוע העכשווי סצנה שכולה תנועה. כשאנשים שואלים אותי על הקטע הזה, אני אומר להם תלכו אחורה, תסתכלו בסרטים אילמים, זה הכל תנועה שם. אתה מסתכל בכוכבים של עידן הסרט האילם, ונוכח עד כמה המשחק שלהם היה פיזי. זה נעלם, וחבל, כי כמו שרובר ברסון אמר פעם, התנועה מביאה שמחה, כי היא מעבר למילים".
למה היא נעלמה?
"בגלל שכיום שחקנים באים מרקע אחר. פעם, הכוכבים באו מעולמות פיזיים ברט לנקסטר הגיע מהקרקס, קרי גרנט היה אקרובט וכיוצא בזה. היום זה לא כך. יש לך שחקנים שנראים טוב, אבל לעתים נדירות אתה רואה אותם זזים. בראד פיט, למשל, יש לו גוף טוב, אבל אין לו הכשרה איך להניע אותו. היום גם יש יותר תקריבים מאשר בעבר, אז זה משאיר פחות מרחב. תנועה היא דבר חשוב, ולמרבה הצער לא מוערך דיו. בכלל, יש כל מיני דברים שאני לא אוהב בעולם המשחק של ימינו. למשל, הנטייה הזו של שחקנים, בעיקר בקולנוע האמריקאי, לדבר חלש (מחקה דיבור בקול נמוך). אני מקשיב לזה ובא לי לצעוק 'הלו, אני לא שומע אותך, עוד שנייה אני נרדם'. פעם אנשים דיברו בקול רם יותר, כי הם הגיעו מהתיאטרון והיו רגילים לכך".
לקראת סיכום, אם אפשר לחזור לנקודת ההתחלה בשאלה בסיסית - ב"אמא שלי" אתה מדבר גם אנגלית וגם איטלקית, ותהיתי איך בעצם רמת האיטלקית שלך ועד כמה נדרשת לשפר אותה בשביל הצילומים? נולדת וגדלת באמריקה כמובן, אבל ההורים שלך איטלקיים וגם עבדת בעבר באיטליה, אז ברור שאתה דובר את השפה, אבל באיזו רמה?
"אני יכול להסתדר עם איטלקית, אבל היא לא שוטפת. את הפעלים אני מסוגל להטות בלי בעיה בזמן הווה, בקושי רב בזמן עבר ובכלל לא בזמן עתיד. אין אצלי 'אני אלך' באיטלקית אלא רק 'אני הולך'. ובכל זאת, האיטלקים מצליחים להבין אותי. הלוואי שהייתי דובר את השפה טוב יותר ובכלל, דובר עוד שפות. יש הרבה במאים אירופאים שהייתי שמח לעבוד איתם, אבל אפילו שיש לנו רגישויות דומות, בגלל פערי השפה הם בדרך כלל לא ירצו ללהק אותי, אלא אם זה לתפקיד של מישהו אילם. שפות זה דבר נהדר. זה אחד הדברים שהכי מלהיבים אותי".
אגב שפות, ב"רק ג'יגולו" היה לא מעט ייידיש.
"נכון, וזה היה מתבקש מבחינתי כי גדלתי בסביבת הרבה יידיש, ואמא שלי אפילו יודעת לדבר אותה. אמנם היא סיצילאנית, אבל כל כך הרבה אנשים דיברו סביבה יידיש בניו יורק, אז היא למדה אותה. אגב, פעם גם כמעט שיחקתי בסרט דובר עברית, אצל עמוס גיתאי. זה לא יצא לפועל בסופו של דבר, אבל אני מקווה שיהיו לי עוד הזדמנויות כאלה. אני אוהב קולנוע זר וכמה מהסרטים הכי טובים שראיתי נעשו מחוץ לאמריקה".
לסיכום, אני יכול לצטט את זה שביקשת מהיחצנית להפגיש אותך עם רונית אלקבץ?
"כן, כמובן. אגב בעבר כבר יצא לי לדבר עם רונית. אפילו דיברנו על לעשות משהו יחד, אבל זה עד לא קרה. אני מקווה שעוד ייצא לנו לשתף פעולה, וגם שאבקר בישראל. יצא לי להיות שם לזמן קצר בלבד, והייתי רוצה לבוא לביקור רציני יותר. כבר שנים מזמינים אותי לפסטיבל הקולנוע ירושלים, ואני מקווה שהקיץ באמת אצליח לבוא".
כמה שבועות לאחר הריאיון, מתברר כי טורטורו הצליח למצוא פנאי בלוח הזמנים שלו, ואכן יגיע לעיר הבירה. כך שוחרי הקולנוע הירושלמים יזכו לפגוש את הכוכב, שהוא לא רק שחקן גדול אלא גם ג'נטלמן אמיתי. בואו, אם כך, הוא סיבה לחגיגה, רק שאיש לא ינסה לעבוד עליו במונית משדה התעופה או בעת הגשת החשבון במסעדה. אחרי הכל, נובאדי פאקס וויף דה ג'יזוס!
"אמא שלי" יפתח את פסטיבל ירושלים בחמישי הבא, 9.7, ובאותו יום יעלה להקרנות מסחריות ברחבי הארץ. יום לאחר מכן, בשישי 10.7, תתקיים בסינמטק ירושלים כיתת אמן עם הכוכב. לעוד פרטים, ראו האתר הרשמי של הפסטיבל.