פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ילדות אבודה: "הקפות" הוא סרט שלא החליט למי הוא פונה

      סרט הביכורים של לי גילת משחזר את הנוסחאות המוכרות והצפויות של הקולנוע הישראלי, אבל לא מצליח להפוך אפילו אותן לזכירות. המרכיבים הטובים נמצאים שם, אבל משהו בחיבור לא עובד

      ילדות אבודה: "הקפות" הוא סרט שלא החליט למי הוא פונה

      בשכונה אפורה חי אהרון, נער רגיש לפני בר-מצוה. הוא מתרגש לקראת הטקס הדתי שיסמן את הפיכתו לגבר, וגם מאוהב בבת מקומית שמפגינה כלפיו לפעמים חיבה ולפעמים בוז. המצב בבית לא קל: אבא ואמא מנותקים, מתוחים, לא מתקשרים. אבל אולי דווקא הטקס הדתי של הילד הוא זה שיצליח לחבר שוב ביניהם? ברוכים הבאים לכל סרט ישראלי אי פעם.

      כמובן, הסרט לא אשם בסרטים אחרים. זו לא אשמתו של "הקפות" שכבר ראינו פחות או יותר את אותו ילד רגיש, ואותה אהבה ראשונה, ואותם ריבים בין ילדים בשכונה, ואותם הורים ‏מסוכסכים, ואותם זקנים (סליחה, הניסוח הפוליטיקלי קורקט הוא "דמויות צבעוניות") שיושבים בבית קפה ומדברים על אהבתם ‏משכבר הימים. ביצוע משובח יכול לגרום גם לסיפורים המוכרים ביותר לזרוח. אבל זו הבעיה של "הקפות": הוא לא רע, ואין ספק שהוא נעשה בכנות ולא ממחזר שטיקים בציניות, אבל הוא סובל מבעיות שלא מאפשרות לו להתבלט מעל לשגרתיות שלו. אחת הראשיות שבהן היא שהסרט לא החליט במה הוא עוסק ולמי הוא נועד.

      הקפות (יח"צ , רן מנדלסון)
      מהחצי השנה הפוקוס עובר אליהם (צילום: יח"צ, רן מנדלסון)

      החצי הראשון של "הקפות" הוא סיפור התבגרות ישראלי די מוצלח, שנראה כאילו הוא פונה לנערים בגילו של הגיבור. בתחילת הסרט נראה כאילו הגיבור הוא אהרון: הוא זה שזוכה בתפקיד חשוב – לשאת את ספר התורה בחגיגות שמחת תורה. הוא עומד בפני מבחנים בקרב החבר'ה, והסרט מתאר את החברה הזאת, העולם הקטן של השכונה הזאת והאנשים החיים בה, באופן אמין ויפה (גם אם לא הצלחתי להבין את החוקים של המשחק "מורה רעה"). החלק הזה של הסרט לא בדיוק חדשני, את אותם ריבים ואותן התאהבויות כבר ראינו, אבל זה עובד משום שהשפה אמינה והשחקנים הצעירים עושים עבודה טובה. צריך לציין במיוחד את שי אלקיים המצחיקה ממש.

      אבל אז מגיע אמצע הסרט, ואיתו נקודת משבר, שבכל סרט אחר היתה שולחת את אהרון למסע כלשהו שבסופו הוא היה הופך לאדם אחר, בוגר יותר או חזק יותר, ובכל אופן, שונה. בפועל, קורה ההיפך המוחלט: מרגע המשבר, אהרון כמעט שנעלם. את יתר הסרט הוא עובר בפאסיביות; הוא, פשוטו כמשמעו, שוכב ולא זז. ולכן הפוקוס עובר אל ההורים שלו, וחבל.

      קודם כל, אם בתחילת הסרט נראה שהוא פונה לילדים בגילו של אהרון, החצי השני שלו הורס את הרושם הזה. משברים בחיי נישואין הנידונים באריכות שמונה שנים מאוחר מדי לא נמצאים בתחומי העניין של בני נוער. ברור גם שכדי לשמור על עניין כלשהו בקרב הצופים בשכבת הגיל הזאת היה צריך לקצץ באופן דרסטי במספר ובאורך של הסצנות שמציגות את ליאור אשכנזי צועד ברחוב בפרצוף מיוסר. ובכלל - תכונתו העיקרית של האבא שמגלם אשכנזי היא שהוא אפס. לאיש יש קאצ'פרייז: "חרא על הפנים שלי", וזו השקפתו בחיים. הוא לא מסוגל להקשיב לאשתו, ועל הבן שלו הוא צועק ברגעים הכי קשים שלו. הסרט לא נותן לנו שום סיבה לרצות שהקרע בין שני ההורים יאוחה, ובכל זאת ממשיך להתייחס לאשכנזי כאילו היה גיבור הסרט. לפחות אסי לוי יוצאת מהסרט בשלום.

      הקפות (יח"צ , רן מנדלסון)
      שום דבר דרמטי לא קורה בגיל הדרמטי מכולם (צילום: יח"צ, רן מנדלסון)

      לאורך החצי השני כולו נראה כאילו הסרט פשוט עובד על אוטומט, מסמן וי וממשיך הלאה. ‏למשל: ‏עליזה, הנערה שאהרון מאוהב בה, מטפסת דרך החלון לחדר שלו. בתור בן 13 לשעבר, אני ‏יכול ‏להעיד שזה אמור להיות אחד הרגעים הגדולים בחייו. התפוצצות אדירה של רגשות. מה הולך ‏לקרות? ‏התשובה היא שדי כלום: הוא נראה אדיש למדי, הם מחליפים כמה משפטים, ואז הסצנה ‏פשוט ‏מסתיימת. ‏אפילו רגע שמגיע לקראת סוף הסרט שנראה כמו נס מהאגדות עובר בתוך דקה מבלי להשאיר סימן, וסוף הסרט נראה כאילו הצלם והשחקנים מיהרו לחזור הביתה.

      אולי "הקפות" היה צריך להיות סרט קצר: יש בו שחקנים טובים ורגעים יפים וכמה בדיחות טובות ותיאור יפה של הווי שכונתי – והרבה מאוד יותר מדי ריפוד מסביב.