רגב הוד "מסביבך הלילה" (3:46)
המוזיקאי המחונן רגב הוד מתאר בשירו החדש סיטואציה רגשית מורכבת ועמוקה במיוחד: אדם צופה בבחורה שרוקדת במועדון, נדלק עליה ורוצה לגשת אליה, אבל היא, מה לעשות, לא בעניין.
כיצד יודע הוד (מעלתו) שהיא לא בעניין אם, לפי מה שהוא טוען בשיר, הוא רק "רוצה לגשת אליה" ולא ניגש אליה? הכתוב לא מספק תשובה חד-משמעית לכך, אבל רומז שאולי עדיין יש סיכוי: "תני סימן שאת בעניין / ואבוא מיד ויהיה פה בלגן".
על פניו, השיר הזה קצבי ושמח. פזמונו הקליט הולחן ועובד כך שערסים שיכורים יעופו ממנו לשמיים. מצד שני, קשה מאוד להתעלם מהתעוקה שחש הדובר באזור שק אשכיו, שכן היא מהדהדת לכל אורך השיר, בין שורותיו. הכאב הנורא הזה גובר ללא קושי על אווירת הקרחנה, הכיף והסבבה בדרכה של הדובר אל אוזניו של המאזין - ועשוי לגרום לנזק בלתי הפיך לחוש השמיעה. לא נורא. אם זה מה שאנשים שומעים היום, ממילא מספיק לראות, לטעום, להריח ולמשש.
(חצי כוכב)
מאיה אברהם "אם תחזור" (3:45)
מידותיה המוזיקליות של מאיה אברהם בוגרת "הפרויקט של עידן רייכל" ששאלה בשנת 2007 "למה" לא השתנו מאז. היא עדיין, באופן תיאורטי, יכולה לתפוס את המשבצת האקסקלוסיבית של הכוכבת הכי ישראלית בארץ, אבל זה יקרה, אם בכלל, רק אחרי שמירי מסיקה תפנה לה אותה.
בינתיים, אברהם ממשיכה הפעם, בעזרת מילים ולחן של רפי קריספין לערבב בקולה הצלול והמסולסל קמעה את קרן פלס ושרית חדד, תוך ויתור מראש על פנייה לקהל יעד ייחודי והשלמה עם חיים סטנדרטיים, נטולי סיכון ועוקץ, שמתאימים במיוחד לגידול ילדים (יש לה כבר ארבעה כאלה בבית, ברוך השם).
הניקיון הצלילי והסגנוני הזה הלם אותה בעבר וממשיך לשמש אותה כתג זיהוי מוצלח למדי גם עכשיו. עדיין קשה לדמיין את עיניה הטובות רושפות מסרים נון-קונפורמיסטיים ואת קולה הזך מתנסה בהצטרדות וממילא זה קצת מיותר. מאיה אברהם בסדר גמור ככה, כמו שהיא, עם השירים הכל-ישראליים, המבט החטוף לעבר המזרח ואווירת הסתיו במושב.
אמנם רק אימהות, ככל הנראה לא תל אביביות, יגיבו טוב לשיר הזה כשייתקלו בו ברדיו, אבל גם הן בני אדם וגם להן מגיע ליהנות לפעמים כל עוד מדובר בהנאה שאינה חורגת מגבולות הסביר, כמובן. לא היינו רוצים לראות אותן רוקדות על שולחנות ומסכנות ביטחון ילדינו, חלילה.
(שלושה כוכבים)
בלקן במחסן אורקסטרה - "מזרח תיכון חדש" (3:39)
חברי "בלקן במחסן אורסטרה" חולמים על "מזרח תיכון חדש" עם חצוצרה, טובה, סקסופון, "טקסי לביירות", "רכבת לדמשק", תקווה ש"מחר נגיע לבגדד", פלירטוט עם חתיכה סורית ("קשקשתי קצת באינגליש / חייכתי, צחקה"), ובקיצור, שלום ודו-קיום במובן הסחבקי של העניין.
אמנם לא כל הדברים בחלום הזה קשורים לצפי הנאיבי של המחסנאים בנוגע לעתידו של המזרח התיכון (החצוצרה, הטובה והסקסופון, למשל, בכלל הגיעו מארצות הבלקן שמעבר לים), אבל הרעיון עצמו בכל זאת עובר יפה - ולא רק בתור תרגיל בדמיון מופרך (נו באמת, הרי ברור שאנשי דאעש ינצחו וכולם ימותו).
גם השיר הזה, כמו המזרח התיכון שמתואר בו, מחמם את הלב. גם הוא, כמו המזרח התיכון האמיתי, מורכב מתערובת מהבילה של עצבנות וחביבות - הדי.אן.איי האישיותי של כל מי שזכה להיוולד בין גבולותיו הלא ברורים. נכון, הוייב הבלקני לא ממש במקום - בייחוד נוכח העובדה שהז'אנר מיצה פה את עצמו כבר לפני חמש-שש שנים, יחד עם בלקן ביט בוקס ובום-פם - אבל עדיין, שיר חזק.
"מתי, מתי, מזרח תיכון חדש?", שואל הסולן ניר גבר בפזמון המוחץ, וממשיך בנימה רוטנת: "מתי מתי, מתי כבר כל זה ייגמר?". לא, הוא אפילו לא מנסה למצוא חרוז לשורה הראשונה, כי די, חלאס, נמאס. לאף אחד פה אין יותר כוח לחשוב במציאות המדממת הזאת - ועוד בשיא הקיץ. לא, באמת, אינעל דינקום.
(ארבעה כוכבים)
נדב קקון - "אחרי ככלות הכל" (3:21)
לבי, אם אכן קיים אחד כזה, יוצא אל נדב קקון. לא, לאו דווקא בגלל שהוא נראה קצת חנון וקוראים לו נדב קקון - שם מצחיק לכל הדיעות שלבטח גרם לילדים בגן שלו לחמוד לצון, לגשת לגננת ולומר לה "הגננת, התפלק לנדב קקון".
הסיבה, למרבה ההפתעה, היא ש"אחרי ככלות הכל", למרות העיבוד המרושל וההקלטה החובבנית, הוא דווקא שיר די טוב. שיר שללא ספק היה נטחן היטב בגלגלצ לו רק היה מבוצע בידי בעז שרעבי, קובי אפללו או שלומי שבת.
בעצם, גם זה לא חובה. קקון גם ככה כותב, מלחין ונשמע כמו אחד מבין שלושת המוזיקאים הנורמטיביים הנ"ל (תלוי באיזו אוזן שמים את האוזנייה), כך שכל מה שהוא צריך לעשות כדי לגעת בתהילה זה לשלוח את השיר לרדיו תחת שם של אחד מהם, או, לחילופין, כביצוע משותף של שלושתם. הם בטח יסכימו. הם כבר מפורסמים, יש להם כסף ובסך הכל הם עושים רושם של בני אדם טובים. שווה להרים טלפון, לבדוק, להתעניין. אם זה לא ילך, נדב קקון תמיד יוכל לעשות דואט עם נטלי דדון.
(שני כוכבים וחצי)