פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ראפר ועבריין: הקהל הישראלי שכח למי הוא מריע. דעה

      הגעתו של כריס בראון להופעה בישראל הזכירה לעמית אשל שמתן הבמה לעבריינים מורשעים מהווה מחילה קולקטיבית ומתן לגיטימציה לבאים אחריהם. אמנים שהורשעו באלימות כלפי נשים ובעבירות מין יש להוקיע מהחברה כדי להפוך את העולם לפחות מסוכן

      הפגנה מול משפטו של כריס בראון 2009 (GettyImages)
      הפגנה מול משפטו של כריס בראון בשנת 2009 (צילום: Getty Images)

      הגעתו של הראפר כריס בראון להופעה בישראל בחודש יולי, כמה שבועות בלבד לאחר שייערך מופע הוקרה לזוהר ארגוב, אינה אלא חותמת גומי עגומה במיוחד לכך שלקהל הישראלי ולמושכים בחוטי ההופעות יש נטייה "להחליק" עבירות מין ואלימות כלפי נשים. בעוד רשויות ההגירה בבריטניה השכילו שלא להכניס את בראון בשערי המדינה לאור העובדה שמדובר בעבריין מורשע, שתקף את בת זוגו ריהאנה בשנת 2009, בישראל נפרש עבורו שטיח אדום תחת האמתלה כי "הוא עבר תהליך שיקום והוא פחות מעורב בבלאגנים".

      עבריינים אכן יכולים לעבור תהליך שיקום. הם יכולים לשלם על מעשיהם במאסר, בקלון, בקנס ובשינוי אורח החיים שלהם. אלא ש"שיקום" אין פירושו "מחיקת העבר". בישראל, לא אחת ניתנת הבמה לאמנים שהורשעו בעבירות שבוצעו כלפי נשים, תחת אצטלת השיקום המבורך. ואולם, נדמה כי כושר השיפוט שלנו נרדם בשמירה. מתן הבמה לעבריינים מורשעים מהווה מעין מחילה קולקטיבית ומתן לגיטימציה לבאים אחריהם, לצעירים שתולים בהם את עיניהם ולנשים שאט אט מחלחלת בהן ההבנה – הכל נסלח, אני אש?כח.

      האם אמן שהיה מבצע פשע על רקע גזעני נגד יהודים, היה מקבל את אותה המחילה הקולקטיבית? האם היינו מסוגלים לקבל במחיאות כפיים סוערות מחבל שניסה לרצוח, אך עבר תהליך שיקום מסיבי? אניח שלא. עבירות כלפי נשים הפכו למקופחים שבפשעים, בכל הנוגע לאנשי תרבות. נראה כי הקהל מסרב לבצע את החיבור המתבקש בין אהדת הקהל לאמן לבין רחישת כבוד לעבריין מורשע. לתרבות יש כוח גדול לאין שיעור, ומי שצורך אותה, מתייחס לאמנים בעל כורחו כאל מכלול. לא ניתן להפריד בין יצירותיו של אמן מעצמו כאדם, משום שאם לא היה ביניהם חיבור חזק והדוק – לא היתה אמנות או תרבות.

      כריס בראון בפתיחת משפטו על הכאת הזמרת ריהאנה (AP , Bob Chamberlin,Pool)
      בראון במשפט ב-2009 (צילום: AP)

      הפנים החבולות של ריהאנה התנוססו בזמנו באינספור מגזינים ורשתות חברתיות בעוד התמונות ממשפטו של בראון אופסנו היטב בגנזך הזיכרון שלנו. איריס לוי, שזוהר ארגוב ניסה לאנוס אותה לאחר שריצה עונש מאסר בגין אונס אחר, נשכחה גם היא. בינתיים, יש מי שעדיין מוסיף לו את הכינוי "המלך". ואכן, ארגוב הניח את אחת מאבני הפינה לזמר הים-תיכוני המודרני, אולם הנצחת המורשת שלו בערבי הוקרה, מנציחה גם אותו עצמו, אנס ונרקומן ששם קץ לחייו, בתור מודל ומושא הערכה עבור ציבור גדול.

      כאשר מדובר בנבחרי ציבור ובשוטרים, הציבור הופך מעט פחות סלחן: סגן המפכ"ל ניצב בדימוס ניסים מור פוטר לאחר שהתעוררו חשדות נגדו לגבי הטרדה מינית של שוטרות, ושאלת הסרת הפסל של האנס והנשיא לשעבר משה קצב מבית הנשיא, עוד עולה מדי פעם. אמנם הציבור לא מוקיע עבריינים מהסוג הזה כמתבקש, אבל הוא בטח לא מעניק להם את הבמה שמקבלים אמנים כמו ארגוב, כמו בראון, וכמו חנן גולדבלט שכבר השיק הצגה על חייו בכלא לאחר שריצה עונש בגין אונס ועבירות מין (לא לפני שקיבל זמן מסך מכובד בפריים טיים).

      ריהאנה (ספלאש)
      ריהאנה סלחה. גם הקהל צריך? (צילום: ספלאש)

      רבים חושבים שמדובר בסך הכל בהופעה. שזוהר ארגוב כבר מת, אז אפשר להניח לאונס ולסמים, כי כשמארגנים ערב הוקרה לזכרו, בסך הכל עושים שמח ושרים את "הפרח בגני". אותו קהל שוכח שזוהר ארגוב היה אדם מסוכן, כמו כריס בראון. הוא גם מניח שהופעה של כריס בראון לא תשנה יותר מדי, כי ריהאנה ביטלה את צו ההרחקה נגדו וכי הוא כבר אב לילדה.

      חיים או מתים, אמנים שהורשעו באלימות כלפי נשים ובעבירות מין יש להוקיע מהחברה ולגנות, כדי להפוך את העולם הזה למקום מעט פחות מסוכן עבור נשים. לא להנציח, לא להוקיר, לא לשווק. חוק ההתיישנות אולי כתוב בספרי החוקים, אך לא חל על המציאות.