פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יקיר ציון: דמיאן מארלי סיפק הופעה שכולה רגש

      בנו של הזמר האגדי הגיע לאמפי פארק בראשון לציון עם כריזמה ענקית, סט ליסט מוקפד ויכולת מופלאה להרגיש את הקהל שמולו. עכשיו רק נותר לספור את הימים עד שישוב

      דמיאן מארלי (ניב אהרונסון)
      (צילום: ניב אהרונסון)

      את דמיאן מארלי יצא לי לראות בלייב גם בעבר. זה היה בהופעה משותפת עם הראפר Nas בניו יורק, בתור המופע המרכזי של פסטיבל ההיפ הופ הידוע "Rock the Bells". בתור מי שבא לפסטיבל בשביל ההיפ הופ, הייתי ספקן לגבי הבחירה הזאת. בכל זאת, מדובר בפסטיבל לאנשים שחיים, אוכלים ונושמים היפ הופ ולא תמיד יש להם סבלנות לרגאיי. לקח זמן קצר מאוד עד שהספקנות הזאת הרגישה לי מטופשת. את היכולות והרפרטואר של נאז כבר הכרתי, אבל דמיאן מארלי הראה שמגבלות סגנוניות לא חלות עליו – בין עם זה שירים מהרפטואר שלו, פריסטייל על ביטים של היפ הופ או קאברים לשירים של אבא בוב, דמיאן ידע לנצח גם על ואת הקהל הניו יורקי הקשה. הזיכרון שנשאר לי מאותה הופעה הציב רף גבוה להופעה של מארלי הצעיר (ביותר) אתמול בראשון לציון.

      בניגוד לאותו קהל בניו יורק, הקהל באמפי המרשים בראשון לציון היה הקהל הביתי של דמיאן. ברובו. בנוסף לטיפוסים שנראו כאילו נשלפו מרחובות קינגסטון, ג'מייקה, היה אפשר למצוא בקהל את כל פלחי החברה הישראלית – חובשי כיפות, יוצאי אתיופיה ושלל נציגים מצמרת המוסיקה הישראלית (וזאת בלי להזכיר את סצנות ההיפ הופ והרגאיי הישראליות, אשר הפגינו נוכחות מלאה). המורשת של בוב מארלי, שבניו ממשיכים לייצג, הביאה אתמול קהל מלא של אנשים שמגיעים ממקומות שונים, ולא רק גיאוגרפית, לחבור יחד – אומה אחת תחת דגל ג'מייקני.

      דמיאן מארלי (ניב אהרונסון)
      (צילום: ניב אהרנסון)
      דמיאן מארלי (ניב אהרונסון)
      (צילום: ניב אהרנסון)

      אחרי הופעות חימום תוצרת ישראל (השלישיה A-WA וההרכב Tiny Fingers) וג'מייקה (Black-Am-I) והצגתו על ידי כרוז שהכין את הקהל לבואו, הסתער ג'וניור גונג על הבמה עם השיר "Make it Bun Dem", שיתוף הפעולה הטראפי שלו עם Skrillex והתחיל את המסע עם הקהל הישראלי ברגל ימין. בהמשך הדרך היו פרקים שבהם נראה שהקהל קצת אדיש למתרחש על הבמה, אבל דמיאן מצדו המשיך להרעיף על הקהל אהבה שהרימה אותו מחדש.

      את הסט של מארלי ליוותה להקה חיה מאומנת ומדויקת, זמרת ליווי/רקדנית מעולה, וידאו ארט שהקרין את כל סמלי הרגאיי למיניהם (האריה של ציון, דמותו של הלייה סלאסי וכמובן, עלי קנאביס, שנוכחותם הורגשה גם מעבר למסך הווידאו) ואפילו דגלן שייצג את אתיופיה של היילה סלאסי במשך כל ההופעה. אבל כל הליווי המרשים הזה לא היה שווה הרבה בלי הדמות של מארלי עצמו. הכריזמה שנשפכת ממנו מבלי שיצטרך לדבר יותר מדי והיכולת לדעת מתי הקהל צריך דחיפה (לעיתים בצורת Pull-up, קטיעת השיר והתחלתו מחדש בכדי להטריף את הקהל עוד יותר), הופכים את "ג'וניור גונג" לחיית במה – ולגרום לזה להיראות קל.

      דמיאן מארלי (ניב אהרונסון)
      (צילום: ניב אהרונסון)
      דמיאן מארלי (ניב אהרונסון)
      (צילום: ניב אהרונסון)

      לכל אלה מצטרפת בניית הסט המושלמת של מארלי. בכמעט שעתיים של הופעה, עבר דמיאן בין שירים מקריירת הסולו שלו, שירים מהפרויקט המשותף של Nas (בביצועים שהקשו להרגיש בחסרונו של הראפר) וכמובן, שירים מהרפרטואר של אבא בוב. להיטים גדולים כמו "Road to Zion" ו-"Welcome to Jamrock" נשמרו להדרן, כצפוי, אבל גם אלה שקדמו להם נבחרו ונבנו בקפידה ובמינון נכון בין השירים הקצביים לרגועים יותר. מעבר לדיוק של הביצועים, נראה מארלי כמי שנהנה מכל רגע מההופעה והקהל. זה השתקף בעיקר בחזרה לעוד הדרן ואז לאחד נוסף, שגם אם היו מתוכננים, הרגישו כאילו אולתרו על ידי דמיאן והלהקה באותו רגע.

      לתחושת הכיף שהקרין מארלי התווספה גם תחושת ההתרגשות, שקיבלה ביטוי אחרי הביצוע המרגש לשיר "Road to Zion", הדת הרסטאפארית נשענת בחלקה הגדול על היהדות, כך שציון היא מוטיב חוזר במוזיקת הרגאיי ותת הז'אנרים שלה. ההתרגשות ששידר מארלי בעת שסיפר לקהל על הביקור שלו בירושלים, עליה חקר וקרא במשך כל כך הרבה שנים, היתה כל כך אותנטית שגם אתאיסט גמור שכמוני לא יכול היה שלא להידבק בהתרגשות.

      אותה התרגשות נראתה בעיני בסוף ההופעה כמו תוכנית הפעולה של מארלי – שתילתה בתחילת ההופעה וטיפוחה לאט לאט לאורך כל הסט, עד שבסוף הערב הצופה לא רק מתרשם (זה כבר קורה בשלבים מוקדמים) אלא שבוי לחלוטין בקסם של מארלי. כשהוא ביקש מהקהל לשמור על עצמו "עד הפעם הבאה שניפגש", הרבה אנשים היו מוציאים יומנים אם היה מציין מתי הוא מתכוון לבוא לבקר אותנו שוב. אם יהיה אפשר להסדיר את היציאה מחניית האמפי כך שתיקח פחות ממשך ההופעה עצמה, אפשר כבר לספור אותי בפנים. וכנראה שגם אם לא.