פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יא איבני, יא באבא: "סרט ערבית" נוגע בנוסטלגיה ולא יותר

      סרטו של איל שגיא ביזאווי דן באנקדוטות רבות מדי מכדי לספר לנו סיפור אחד שלם. התחושה שנותרת היא שצפינו בכתבה ארוכה שלא ממצה את השלכות התופעה התרבותית שנקראת "הסרט הערבי של יום שישי"

      יא איבני, יא באבא: "סרט ערבית" נוגע בנוסטלגיה ולא יותר

      דווקא בימים שבהם מלחמת התרבות משמשת מסך עשן בין מרכז ופריפריה כדי להשכיח מאיתנו את המאבק נגד תאגידי הגז, זכה סרטו של איל שגיא ביזאווי בפסטיבל דוקאביב בקטגוריית התרבות והאמנות. גם בעבר ניסו גורמים בעלי עניין להשכיח מאיתנו את ענייני היום עם מלודרמות מזרח תיכוניות, אז פשוט קראו לזה הסרט הערבי של יום שישי.

      "סרט ערבית" מחזיר אותנו לימים שאחרי מלחמת ששת הימים, כאשר יחד עם כל יתר השידור הציבורי (שבימים אלה גורלו לא ידוע) צצה בתוכנית השידורים רובריקה מפתיעה שכבשה לבבות רבים בסערה, והיוותה למעשה את מדורת השבט המשפחתית של ערב שבת.

      סרט ערבית3 (יח"צ)
      הסרטים הוברחו בדרכים שלא היו מביישות סוכנויות ביון (צילום: יח"צ)

      איל שגיא ביזאווי, האיש מאחורי הטור "רלבנט" שמתפרסם בעיתון" הארץ" ומספק לאשכנזים שבינינו את מנת התרבות הערבית השבועית שלהם, יצא למסע בעקבות הימים שבהם בצל המלחמה עם מצרים נוצרה גם "שותפות תרבותית".

      הסרט מתרפק על גלי הנוסטלגיה ונע בין גלריה של צופים ואנקדוטות שלא מתלכדות למהלך אחד. כך בתחילת הסרט אנחנו מבקרים בסלון ביתה של דודתו שובת הלב של שגיא ביזאווי, אביבה פינטו. דמות מורכבת ששכלה את בנה מאיר במלחמת יום הכיפורים, ושתמיד היתה גאה בהיותה מצרייה ומגדירה עצמה ככזאת עד היום. למרות שמאיר נפל בסיני, פינטו לא יכולה לדמיין את עצמה בלי הסרטים המצריים האהובים עליה, והשירים של אום כולתום שמזכירים לה את בנה מביאים דמעות לעיניה יותר מכל שיר זיכרון ישראלי. אנו פוגשים את פינטו שוב ושוב בסלון ביתה ללא התרחשות ממשית, רק זיכרונות. זו אחת הבעיות הבולטות של הסרט; הוא עמוס רגעים יפים ומרגשים אך אין בו למעשה התרחשות או סיפור שמתפתח.


      התהייה המרכזית של ביזאווי בסרט, היא כיצד הגיעו אותם סרטים מצריים לערוץ הממלכתי הרשמי כשהגבולות סגורים, ולמה בעצם שודרו בו סרטים של "האויב". דרך ריאיונות עם דמויות מוחשכות בחדרים אפלוליים נחשפות בפנינו שיטות הברחה מתוחכמות, שברשות השידור אף אחד לא מוכן לדבר עליהן ולא היו מביישות סוכנויות ביון. כאן מופר לרגע רצף הראשים המדברים כאשר ביזאווי צועד ברחובות מזרח ירושלים להיפגש עם המפיץ היחיד שהיה מוכן לדבר איתו. מתברר שחלק מהסרטים נמכרו לטלוויזיה הישראלית בצורה לא חוקית והיו מוברחים מבתי הקולנוע שבמזרח ירושלים, מועתקים באולפן ברוממה ומוחזרים למפיץ. כשנחשפה השיטה, המפיצים נהגו להכניס חותמת מיוחדת בפינות הפריימים כדי שיוכלו לזהות ולתפוס את המבריחים. ביזאווי גם מציין שחלק מהסרטים האירו את הציונים באור לא חיובי במיוחד ולכן לא הגיעו אל מסך הטלוויזיה הישראלי, וכן שחלק מהסרטים בכל מקרה נערכו מחדש כדי למנוע מילדים להיחשף לתכנים לא הולמים.

      סרט ערבית2 (יח"צ)
      משמיטים תכנים לא הולמים בחדרי העריכה של רשות השידור (צילום: יח"צ)

      אבל עוד לפני שהספקנו לכרוך את ראשינו סביב הסיפור הבלשי הזה, ביזאווי כבר מזמין אותנו לבחון זווית נוספת ולגלות את האשכנזים שצפו בסרט הערבי "מסיבות ששמורות עמם". בתפקיד המספר, ביזאווי ליהק את הנציג המושמץ של ההגמוניה התרבותית האשכנזית, יאיר גרבוז. הסרט צולם לפני "נאום הקמעות" של גרבוז בכיכר רבין. מתברר שגרבוז היה אוהד גדול של הסרט הערבי ששודר בימי שישי, ואף תיעד את אשתו מרגלית צופה בסרט עבור תערוכה שהקים בשנות ה-80 ונושאה היה הפורטרט. "הסרטים הוציאו ממנה פורטרט דינמי כזה", אומר גרבוז מעל קטעי הוידיאו הישנים. ואנחנו צופים במרגלית מנענעת את ראשה לצלילי המוזיקה של סרט שמתנגן ברקע. כאילו בהזמנה, כדי להראות שגרבוז מצוי בתוך הקומץ שאותו הוא גינה. גם אסי דיין ז"ל מספר כיצד אביו לא היה עונה לגולדה בטלפון שעה שהיה מוקרן הסרט הערבי.

      יאיר ומרגלית גרבוז (צילום מסך)
      תגובות דינמיות. יאיר ומרגלית גרבוז צופים בסרט ערבי (צילום: צילום מסך)

      אבל כשביזאווי מראיין את אבינועם דמארי וחנן פלד, שני כותבי 'זהו זה' שהיו אחראים למערכון הסרט הערבי המפורסם, אנחנו חוזרים למציאות שמעבר לאוטופיה, לפיה כולנו שווים אבל כולנו שונים. "רוב האנשים הרי ראו את הסרט הערבי ובליבם גם צחקו שהם רואים את הסרט הערבי", אומר פלד שמעיד על עצמו שהוא אינו מחובבי הז'אנר. "כל אחד יודע שזה סרט נחות, שזה קולנוע לא לעניין, שזה הכל תפור גס". גם מרגלית גרבוז מסכימה "אתה ידעת מהסצנה הראשונה מי זו הטובה וזו שלא יהיה לה מזל... אבל היא תרקוד קצת, או משהו כזה". כלומר, נותרנו עם ספק באשר לצופים האשכנזים בסרט הערבי. האם בכלל היו כאלה ואם כן מדוע באמת צפו בו? האם חיבבו אותו או לעגו לו? לא ברור.

      בסופו של דבר התחושה שמקבל הצופה היא יותר של צפייה בכתבת טלוויזיה מאשר של יצירה עם אמירה. שלל הדמויות והסיפורים שמשולבים בה לא משאירים אותנו עם יותר מתחושת הנוסטלגיה המתוקה. "סרט ערבית" מרגיש כמו אחד מטוריו של ביזאווי: הוא מרתק, צבעוני ומאיר סיפורים נשכחים מן העבר, אך הטעימה הקצרה הזאת בעיקר מצליחה להותיר אותנו רעבים.