(בוידאו: מחוץ להצגה "הזמן המקביל" בחיפה)
"איפה המצית?", כך נפתחת ההצגה "הזמן המקביל" שהציתה את שדה התיאטרון הישראלי והתפשטה בין קוצי שדה התרבות כולו. ביום שבת עלתה "הזמן המקביל" לראשונה מאז החלו הסערות סביבה, שכללו בין היתר את הוצאתה מתוך סל התרבות בניגוד להחלטת וועדת הרפרטואר של התיאטרון, והקפאה של תקציבים המאיימים לשתק את פעילותו של תיאטרון אלמידאן בכללותה. האולם היה מלא מפה לפה בחברי תנועת בל"ד ובשמאלנים שבאו לטהר את מצפונם ולהשתכנע במה שכבר ידעו מראש, אין בהצגה יסודות אלימים או מסיתים למיניהם.
"מזימתם" הגדולה של האסירים כוכבי ההצגה והתוכנית שממלאת את יומם בתוכן היא בניית עוד (כלי נגינה) לקראת חתונתו של ודיע, הדמות הראשית, שאישורה נידון בבית המשפט בעולם המדומיין שמחוץ לבמה, בזמן מקביל. שם אהובתו של ודיע, פידא, הולכת כל יום לדואר לבדוק אם הגיע מכתב ונאלצת להתמודד עם לבטים של קרוביה בנוגע להחלטה שקיבלה; להינשא לאסיר בטחוני שצפוי להשתחרר בעוד כ-20 שנים.
למרות הסערה בשל מעורבות המחבל המורשע ואליד דקה בהצגה, רק חמישה מתוך המונולוגים השזורים בו נכתבו על ידו. ועל הבמה? סיפורו של רוצח משה תמם לא מסופר על ידי הדמות הראשית אלא על ידי אחד מחבריו לתא והוא אינו מאדיר את המקרה או טוען לאיזו חפות. "ניתנה ההוראה" הוא משתף את חברו הצעיר לתא. "מאיפה ניתנה?" שואל הנער. "מלמעלה".
ציטוטים כאלה ואחרים הם שיא העוקץ הטמון במחזה למעט מונולוג הסיום שבו כותב ודיע מכתב לבנו שטרם נולד ובו הוא מלין על כך שנמנע ממנו להינשא לאמו מחשש שילדם יהווה סיכון ביטחוני למדינת ישראל. בשאר הזמן הצופים חוזים באסירים מתבדחים על שעות השינה המועטות, דנים בהרגלי המקלחת שלהם ועל התור לשירותים.
הבעיה של ארגון אלמגור ומשפחת תמם היא בדיוק זו - הנרמול של מי שהם תופסים כמפלצת. סצנת העינוי של ודיע בידי אחד הסוהרים, שבסופה הוא עומד תלוי על סולם כמו צלב, היתה יכולה להופיע בכל אחד מאינספור סרטי הכלא והסדרות שטיפלו בנושא, דוגמת "גרין מייל", "לאקי ברייק", "חומות של תקווה" או "אוז". כל אלה וכן סרטים דוקומנטריים כמו "גן עדן אבוד" כבר דנו בהרחבה באנושיותם של פושעים נתעבים ומתועבים על ידי קהילות שלמות ולא רק בידי משפחות הקורבנות. "הזמן המקביל" היא לא משהו מיוחד, וצריך להפסיק להתייחס אליה כאל חריג בנוף התרבותי.