מעניינת היא עבודת אנשי דסק החוץ. בנוסף לפיגועי טרור ולאסונות טבע, לעתים קרובות מספקות חדשות החוץ אתנחתא בתצורת זרקור לתופעה מוזרה שמתרחשת במדינה זרה. ככלות הכל, העולם הוא מקום מוזר ואנשי דסק החוץ הם האנשים שמתווכים בינינו ובין התופעות המוזרות. אנשים אוהבים לצרוך מידע על תופעות מוזרות שמתרחשות במקום רחוק. אין כמו מדור "מוזר ומעניין" טוב כדי להתסיס את עמודי החדשות. ולנדב איל, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10, יש סיפור מעניין לספר לנו: מתברר שביפן כבר לא נולדים ילדים.
"חרקירי הילדים האבודים" עוסק בירידת שיעורי הילודה ביפן. "יפן בצרות", מספר איל. לפי הסרט, שיעור גידול האוכלוסיה ביפן הוא 1.37 לעומת היעד הרצוי שהוא 2.02. אנשים כבר לא עושים ילדים. נו, שאלה יהיו הצרות שלנו. בינתיים הן הצרות של יפן. "מה קרה ליפן ואיך זה אולי קשור אלינו", שואל איל בתחילת הסרט. אנחנו עוד נחזור לשאלה הזו אבל עד אז, נתהה ביחד למה ריאיון שעורך איל עם שתי ילדות בנות שש הוא משהו הגיוני.
על רקע מנגינה עצובה במיוחד שנלקחה, סביר להניח, ממאגר נעימות של רציחות עם, מקריין איל ביקור בבית ספר שנמצא "רק שעתיים מטוקיו" (המונח "רק שעתיים מטוקיו" חוזר על עצמו די הרבה. כאילו לישראלי הממוצע יש מושג מה קורה בטוקיו או ביפן בכלל). בכיתה א' של אותו בית ספר נמצאות שתי תלמידות ועל רקע מחאת הסרדינים בישראל, מעט מגוחך לשמוע את איל שואל את הבנות כמה תלמידים לדעתן צריכים להיות בכיתה והאם הן לא עצובות שהן לבד.
לא צריך לדאוג לאיל. הוא גם משוחח עם אנשים מבוגרים ומנסה להבין למה היפנים כבר לא מביאים לעולם ילדים. אחת התשובות שהוא מקבל, שוב ושוב, היא שהיפנים פשוט לא עושים סקס. למה הם לא עושים סקס? כי הם עסוקים בדברים אחרים כמו עבודה ואינטרנט ובכלל, אפשר לחיות חיים מלאים ומהנים בלי ילדים, בלי סקס. לא צריך להיכנס לרחם של כולם. כל אדם יכול לחיות את חייו. זהו. מדהים עד כמה שהתעלומה פשוטה. איל מנסה להתעקש ואומר שגם פעם אנשים עבדו והיו עסוקים אבל לא זוכה לקבל תשובה אחרת. למה? ככה. אלה החיים. ואחרי שפתרנו את התעלומה, אפשר לחזור ולהתמקד בסיפורים מוזרים.
כמו הבחור שנשוי לבובה. "אשתו היא בובה והחברה היפנית מזהה את מר מיהירה כשפוי, אם כי התופעה נחשבת למוזרה מעט", מספר איל. סיפור מוזר אחר הוא ביקורו של איל בבית קפה בו המלצריות מחופשות למשרתות. רגע השיא של הביקור של איל במקום דווקא לא כולל מילים וכל כולו מבט המום של איל שאינו מבין היכן הוא נמצא. זה אולי קטע הומוריסטי שמשעשע לצפייה אבל דווקא בסרט דוקו ודווקא מעיתונאי כמו איל, הקטע הזה צורם.
כי מעיתונאי מוערך ורציני כמו איל אנחנו רגילים לקבל תשובות. ברור, גם לאיל מותר להתפרע ולצאת מתדמיתו החנונית (אם כי שיחה על אוננות וסקס היא אולי הדבר האחרון עליו נחשוב). אבל כשבתחילת "חרקירי הילדים האבודים" הצופה מקבל הבטחה לכך שהסרט יעסוק גם בישראל, ראוי שאיל יגשים את ההבטחה. רק שתי הדקות האחרונות נוגעות לישראל ולמה שעלול לקרות לה אם תהפוך ליפן ואנשים פשוט לא יעשו ילדים. "זו שאלה גדולה", אומר איל. אומר ולא עונה עליה. רק מכריז בעצב: "אם אין זמן להקדיש לילדים, אז למה לעשות ילדים?". כאמור, גם לאיל מותר לכייף ולטייל בעולם. צונאמי יהיה גם בשנה הבאה. אבל למשבר הילודה ביפן ושלל התופעות המוזרות שמופיעים ב"חרקירי הילדים האבודים", אפשר לשלוח אדם אחר שכבר סייר בעולם בהצלחה והוסיף סיורים אלה לרזומה באופן טבעי. נניח, מוטי קירשנבאום. עד שזה יקרה, נדב איל יהיה עוד דבר מוזר בסרט על תופעות מוזרות.