מחטטים בפצעים: "אח יקר" מפגישה שוב בין הטראומה לחוסן הלאומי

המחזאי גדי ענבר מתמודד עם השכול הפרטי במחזה המציג את הקונפליקט שבין התמודדות עם השכול והניסיון לגלות את האמת. התוצאה מוצלחת בעיקר בזכות הליהוק המצוין, אבל לא מותירה חותם משמעותי על הצופה

29/06/2015
אח יקר(צילום: ז'ראר אלון)

"תמיד הלכתי עם האמת שלי. למה? כי אני אידיוט" (יחיאל פרלמוטר, "אח יקר")

מלחמת יום הכיפורים קנתה לעצמה ביושר את הזכות להפוך לצלקת הנצחית של החברה הישראלית. הקונספציה שקרסה ובושת "עם המכנסיים למטה" הפכו את הצבא הקטן והממזר שלנו לפגיע גם בעיני הפטריוטים הגדולים ביותר שראו בו גוף בלתי מנוצח. בגלל המלחמה ההיא למדנו לקבל גם כישלונות. לא ממש ברור אם זה טוב או רע, שכן בהשוואה לאוקטובר 1973, אנחנו עדיין מתייחסים לפשלות באופן סלחני. אז, בסתיו תשל"ד, הסתיימה התמימות וההנחה לפיה צה"ל הוא גוף כל-יכול, נגוזה בין ערימות הקש של החווה הסינית.

המחזאי הוותיק גדי ענבר שכל אח במלחמה, ועל בסיס ההתמודדות הבלתי אפשרית של משפחתו עם הכאב כתב את "אח יקר", שעלה לאחרונה בקאמרי בבימויו של עודד קוטלר. אורי (אודי רוטשילד) מגיע באוקטובר 1974 לקיבוץ, כדי לציין את יום השנה למות אחיו עופר (אסף פרי), שקיבל צל"ש לאחר נפילתו. במהלך הביקור נפתחים, תרתי משמע, הפצעים הקשים, וגילויים חדשים על מותו של עופר מעלים עימות חריף בין האב (רמי ברוך) לאורי ולראש יחידת ההנצחה יחיאל פרלמוטר (גדי יגיל). האם קטי (אסתי קוסוביצקי) נקרעת בין כיבוד זכרו של עופר לבין הרצון לגלות את האמת, שאותה יודעים שותפו של עופר לטנק, חתנה לעתיד רב סרן דדי גבע (דיויד בילנקה), ובתה נוגה (כנרת לימוני).

עוד בוואלה!

MR. Something lounge - יפני בחליפה ביפו העתיקה

בשיתוף zap rest
אח יקר(צילום: ז'ראר אלון)
למרות חוסר המעוף, "אח יקר" הוא מחזה טוב בהרבה מ"גורודיש" הפומפוזי. אמנם גם הוא מנסה להאכיל בכפית, אבל הוא פחות צעקני, ובעיקר מפנה את הצבא מהדרך ונותן מקום לאנושיות

במחזה שכתב ענבר יש מידה של אומץ, אבל קשה לראותו כחדשני. המאבק בין ניפוץ המיתוס לחתירה לאמת על רקע צבאי הוא טכניקה די שחוקה בתרבות הישראלית של שנות ה-80 ואילך, זו שכבר העזה לנבור בהריסות שהשאיר צה"ל בשטח. שתי קומות מעל האולם מציג "גורודיש" של הלל מיטלפונקט, שעוסק בדיוק בקונפליקט הזה. גם "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן מתעמת עם הזיכרון הקולקטיבי. אמריקה מתמודדת עד היום עם המקרה האמיתי של פאט טילמן, שמדינה שלמה תפרה לו חליפה של גיבור, עד שדווקא אביו החליט שהציבור צריך לדעת מה באמת קרה, ואפילו ב"סימפסונס" בחנו מזמן האם כדאי לגלות לתושבים כמה רשע היה ג'בדאייה ספרינגפילד, או שעדיף לשמר את הגלוריפיקציה סביב מייסד העיירה.

למרות חוסר המעוף, "אח יקר" הוא מחזה טוב בהרבה מ"גורודיש" הפומפוזי. אמנם גם הוא מנסה להאכיל בכפית, אבל הוא פחות צעקני, ובעיקר מפנה את הצבא מהדרך ונותן מקום לאנושיות. רמי ברוך הנפלא מגלה שוב יכולת דרמה גבוהה ומגיע לשיאו בעימות קולני עם רעייתו קטי, אותה מגלמת היטב אסתי קוסוביצקי. אודי רוטשילד הוא, לטעמי, החוליה החלשה בהצגה. קשה להאמין למימיקה ולהתפרצויות הזעם שלו, משהו במשחקו חסר ולא משכנע.

ויש את גדי יגיל. יכולתו של האייקון הוותיק מעולם לא הייתה מוטלת בספק ביובל השנים שלו בתיאטרון, וגם בתפקיד קטן יחסית הוא מגלה תכונות משחק נדירות בלי צורך להגזים. פרלמוטר, אותו מגלם יגיל, מנסה להיות קול ההיגיון, ובמידה מסוימת הוא משמש בהצגה "מליץ היושר" של הבמאי עודד קוטלר. בעקבות הסערה שיצר לאחרונה עם "נאום הבהמות", קוטלר הלך, ממש כמו פרלמוטר, עם האמת שלו עד הסוף, וגם הוא, כמו פרלמוטר, נאלץ לקחת צעד לאחור משום שהבין שייתכן שטעה.

אח יקר(צילום: ז'ראר אלון)

ההקבלה בין הבמאי לדמות שהדריך מעבירה אותנו באופן טבעי לפיל הווירטואלי שניצב במרכז האולם. וירטואלי, משום שמירי רגב לא נכחה בפרמיירה של "אח יקר", אולם ברוח הימים הללו מעניין לדעת מה הייתה חושבת עליו. אפילו היא, כשרת התרבות של 2015, לא הייתה פוסלת מחזה שכזה, שבסופו של דבר אינו פורץ גבולות לא מוכרים. ב-1974, לעומת זאת, היא לא הייתה מאשרת אותו כשרת תרבות וכמובן גם לא כדובר צה"ל, תפקיד שהשפעתו על התקשורת אז הייתה מכרעת. להגנתה של רגב ייאמר שהיא לא לבד, קשה לראות גם מפא"יניק קלאסי כאהרון ידלין, שעמד בראש המשרד אז, נותן להצגה מתריסה שכזו לעלות. רוח הימים ההם הייתה פחות ביקורתית ויותר טייחנית, לא רק בממסד אלא בציבור כולו. "צל"ש הוא פרס ניחומים למשפחות השכולות, כדי שלא תשאלו שאלות", אומר פרלמוטר ובעימות אחר, כשאורי מתעקש לספר לנוגה את האמת, היא מטיחה בו "העובדות לא חשובות עכשיו".

"אח יקר" הוא סוג של טיול כוכב. מדי פעם הוא פורש זרועותיו לדילמות ישראליות כמו החינוך בקיבוץ, הירידה מהארץ, חופש העיתונות וחיי המשפחה, אבל תמיד מוצא את עצמו חוזר לנקודה המרכזית – המאבק בין שימור ההנצחה לאמת. המחזוריות הזו והסיום התלוש, שעומד בניגוד גמור לאופי הריאליסטי של המחזה, מורידים לו לא מעט נקודות. בסך הכול זהו מחזה נחמד, 90 דקות שעוברות בנקל בעיקר בזכות משחק מצוין, אבל כזה שלא שם אף חותמת משכנעת.

  • אח יקר
  • עודד קוטלר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully